המדרש והמעשה בראשית סט

במקדש עצמו, דהא זהו א' מי' נסים שהיו במקדש, שברי כל"ח נבלעין במקומן, וכדאיתא באדר"נ פ' לזה]. ואע"ג דמשמע דרק בכלי חרס שבשלו בהם חטאת אמרו, שהי' דינם בשבירה, ע' בבנ"י שם באדר"נ, מ"מ הא כל"ח אחרים לא היו שם במקדש, דהא כל המדות כל"ש היו ונתקדשו, וממילא שלא היו כלי חרס, ועוד שלא היתה שם מדה גדולה יותר מהין ועשרון [ע' מנחות פ"ז]. כן ודאי שלא שטטו בחוצות ירושלים לבקש להם שברי כל"ח מן השוק. ואם נטלו ודאי שנטלו מאותן הכלים שנשתמשו בהם לצרכי המקדש, (ושהיו מונחים במחיצות הר הבית), היינו החביתין של נסכים, ואותן החביות של חרס היו [ע' תענית ה', ג' משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כו'], ומשבריהן, שהיו מצוים בודאי בשכונת המקדש, מהן נטלו (לפי"ד מהרש"א) לצורך ההדלקה כדי להדליק בטהרה. והנה איתא במשנה [מנחות פ"ז ב']. לא היו מביאין אותם (פי' את היין ואת השמן) בחצבים גדולים כו' ובברייתא שם, תנא, כדיות, לודיות בינוניות כו' פי' מן החביות הבינוניות שבלוד, בהם היו מביאין את היין והשמן לצרכי הנסכים

והנה במשנה [פ"ב דכלים שם] ר' ישמעאל הוא דאמר מסאה ועד סאתים כו' ור"ע דהלכתא כותי' אמר שם "אני איני נותן בהם מדה זו אלא מלודיות ועד לחמיות בחצי לוג" כו' עיי"ש. פי' ר"ע חילק את שיעורי הכלים לפי מוצא מקומותיהם ולדר"ע החביות הלודיות שיעור טהרתן בשבירתן עד חצי הלוג. וכבר ראינו מברייתא דמנחות דהן הן החביות הלודיות שהיו מצויין במקדש לצרכי הנסכים, ומסתמא משבריהן נטלו לצרכי ההדלקה שבאותו פעם (לפי"ד מהרש"א), וא"כ מדוקדקים ד' מהרש"א שהיו מחזיקים פחות מחצי הלוג, ועכ"פ סרה התימא מעל המהרש"א ז"ל, דשברי אותן הכלים שהיו נמצאים במקדש, היינו החביות הלודיות של יין הנסכים ע"כ לא היו יכולין להחזיק אלא פחות מחצי הלוג. ודו"ק

ומדי דברי נעים לי להביא כאן גרגיר אחד בשם כ' אחי הרה"ג החריף כמוהר"ר אליעזר שי' בד' הש"ס [עירובין נ"ד]. תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר שהי' שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. עכ"ל הש"ס, ובהסבר הדבר, מדוע אירע דוקא בתלמידו של ר' אליעזר, ודוקא לאחר ג' שנים, אמר כ' אחי שי', דהנה ידוע דתכלית כל לימוד אינו אלא כדי לעשות, ובודאי שגם אותו תלמיד אם למד גם עשה, מדלא הי' בו אלא אותו עון דלימוד בלחישה בלבד), וזה ידוע מן הנסיון שברוב המעשה אין שכחה מצוי', וא"כ יש תימא איך אירע לאותו תלמיד כזאת לשכוח כל תלמודו (ולא רק דבר א' ממשנתו, שזה שכיח: ומ"ש אצל ר' יוסף, התם שאני, דהא חלה הוי). אכן יש אופן לימוד שלא הי' מביא לידי מעשה כלל. והיינו עפימ"ש בש"ס יבמות י"ד דלא עשו ב"ש כדבריהם, ולפי"ז הלימוד שלמדו תלמידי ב"ש עפ"י שיטתם אי אפשר הי' שיביא לידי מעשה. אלא דאעפי"כ אם לא למדו בלחישה אז הי' מתקיים בהם מ"ש חז"ל בערובין שם ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים משתמרת". אך אותו תלמיד של ר' אליעזר (שהי' מתלמידי בית שמאי כידוע) שלא הי' לימודו מצד עצמו מביא לידי מעשה, (מדלא עשו ב"ש כדבריהם) וגם אופן לימודו הי' בלחישה לו היו חסרו שתי הסגולות גם יחד, ולא יפלא איפא אם בא לידי שכחת כל תלמודו. ואמנם אמרו ז"ל ביבמות שם בל"א דש"ס, דרק אחרי שיצתה ב"ק כב"ה התחילו ב"ש שלא לעשות כדבריהם. וגם אמרו [שם, י"ג, ב'] דשלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה עד שיצתה ב"ק, ומעתה בא וראה כמה מדוקדקים ד' הש"ס תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר (כלומר דאיהו הוי שמותי ולא הי' לימודו מביא לידי מעשה) ששנה בלחישה לולא הוי לי' הסגולה דערוכה בכל כו') לאחר שלש שנים (כלו' שכבר עברו הג' שנים הידועות שנחלקו ב"ש וב"ה, וכבר יצתה ב"ק, והתחילו ב"ש שלא לעשות כדבריהם) שכח תלמודו". לפי שחסרו שתי הסגולות גם יחד עכ"ד כ' אחי שיחי'. ומפני שייכות ענין זה למאמרנו, בהא דלא עשו בית שמאי כדבריהם שהארכנו בו לעיל, הבאתים כאן: