המדרש והמעשה בראשית סח

לב"ש כנגד הימים הנכנסין ולב"ה כנגד הימים היוצאים

אך אידך אמורא י"ל דכמ"ד עשו ב"ש ס"ל. ולדידי' אין הכרח לומר דבמציאות פליגי, וי"ל דבטעמא פליגי, וא"כ יש לדעת מאי טעמייהו, זהמ"ש "וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג (זהו כבר טעם מספיק באמת, דס"ל ב"ש דמפרי החג מסתבר למילף) וטעמא דב"ה מעלין בקדש" (היינו ג"כ מלתא דתלי' בסברא דלהעלות עדיף)

ובא וראה מה מכונים לפי"ז ד' ר' יוחנן כאן: א"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידן א' עשה כדברי ב"ש ונתן טעם לדבריו כנגד פרי החג וא' עשה כדב"ה ונתן טעם לדבריו משום מעלין בקדש כו'". פי' ר"י לטעמי', דאיהו מארא דמימרא שם ביבמות, דאף בעלמא עשו ב"ש כדבריהם, בא לאפוקי כאן מאותו מ"ד דבמציאות פליגי (ורק סימנים נתנו בדבריהם) והודיענו ר' יוחנן דאף שהי' בצידן א' מב' זקנים שעשה כדב"ש אעפי"כ אין מזה הכרח לומר דבמציאות פליגי, (דאפילו היכי דפליגי בטעמא ס"ל לר' יוחנן עשו ועשו ב"ש כדבריהם), ואה"נ דגם הכא בטעמא פליגי, למר ילפותא דפרי החג עדיפא, ולמר מעלין בקדש עדיפא

הוא הדבר אשר דברנו מראש, דבמאי דאיפלגי הני תרי אמוראי דמערבא, בטעמייהו דב"ש ודב"ה, נ"מ רבתי יש לדינא, לענין ה' חנוכה בפרט, ולענין מנהג ב"ש במחלקותיהם עם ב"ה בכלל, ור' יוחנן שבא להכריע ביניהם הלכתא אמר, ולשיטתי' אזיל

ואיידי דאיירינן בדברינו הנ"ל יתיישב לנו גם מ"ש הש"ג הובא במג"א ס"ק ב', דבמקום שנהגו לבטל ממלאכה כל ח' הימים יש לבטל המנהג, ודי ביום ראשון ושמיני. והוא תמוה, דמאי אולמי' דיום א' וח', ואע"ג דבש"ג שם כ' דומי' דפסח וסוכות, מ"מ ע"כ לא זהו הטעם העקריי, דהתם מתחילה כך גזרה תורה לקבוע יו"ט בימים אלו, משא"כ בחנוכה הא חשיבות כל ח' הימים שוה היא

אולם לפי"מ שהסברנו לעיל בשני תירוצי בתראי דב"י יש לישבו, דכמו שגדול כבוד יום הראשון לפי ס' הב"י, לפי שאז היתה שעת חידוש הנס, כך חשוב יום השמיני שבו נשאר הפך ריקן וחזר לטבעו, שאלמלי הי' הנס מתמיד גם להלאה אז כבר חדל מהיות נס לגמרי. ויום חזרת הדבר לטבעו הוא שגלה על הנס של שמונת הימים שעברו, ושניהם כאחד ליום א' ויום ח') טובים מן האמצעיים. והבן

עוד אחת אעיר אגב אורחא, דעל קושית הב"י, דה"ל לקבוע רק ז' ימים ולא ח' נמצא עוד תירוץ א', והוא במהרש"א [חולין נ"ה] עפי"מ דאיתא התם דכלים מסאה ועד סאתים טהרתן עד חצי הלוג. והנה באמת גם המנורה נטמאה וכל הכלים, וע"כ הוצרכו להדליק בשברי כלי חרס שיצאו מידי טומאתן, היינו בשברים המחזיקים פחות ממחצית הלוג, נמצא שאף שהי' להם בליל א' די שמן לאותו הלילה, מ"מ מפני חסרון הכלי הוכרחו גם בליל ראשון לשים בו פחות מכשיעור (היינו חצי לוג ללילי טבת הארוכים, כידוע), ואעפי"כ הספיק בדרך נס לכל אותו הלילה. עכ"ד מהרש"א בחולין שם

וגם סגנון תירוץ זה הוא מעין סגנון התירוצים שבב"י דלעיל. אולם באמת ד' מהרש"א תמוהים, דאמנם כן שהגדול שבכלים שהוזכר בש"ס חולין הוא מסאה ועד סאתים, אך באמת במשנה דפ"ב דכלים יש גם שיעורים גבוהים מזה, מסאתים ועד ה' סאה, בלוג, כו' עיי"ש. וא"כ מהי"ת לומר שנטלו דוקא שברי כלים מסאה ועד סאתים, וסמכו אניסא, הא אפשר הי' בשברי כל"ח של ה' סאה, ששיעורו עד לוג שלם. אמנם נלענ"ד דצדקו דבריו. שאם נטלו שברים ודאי שלא נטלום מן הכל"ח שנמצאו **(כמ"ד לא עשו ס"ל. וידוע דר"י בר בון דירושלמי איהו ר"י בר אבין דש"ס דילן. והנה הני תרי אמוראי דבש"ס שבת שם חד מינייהו איהו ר' יוסי בר אבין עיי"ש. קרוב איפא לאמר דאיהו לשיטתי' הוא דאמר כנגד הימים היוצאים כדי לתרץ ע"מ שכאן עשו ב"ש כדבריהם. משום דבמציאות פליגי וכמבואר. ודו"ק:)**