המדרש והמעשה בראשית סז

לפסוק הלכתא כלישנא קמא דאין שיעור לשמן, ע"ז ודאי קשה מנוסחת הברכה דנ"ח אליבא דש"ס דילן, ולראבי"ה עכצ"ל דר"ת באמת כש"ל ס"ל, שתפס נוסחת הירושלמי לעיקר לברך בעל ולא בלמ"ד, (ואולי זוהי שיטת התני' שבב"י) ודמה שמנה הרא"ש פ"ק דפסחים לנ"ח בהדי הנך דיש שיהוי למצותן זה אינו מגוף ל' ר"ת, וכמו שהוכחנו למעלה גם מד' הריא"ז בשם ר"ת המובא בשטה"ג פ"ק דפסחים

עכ"פ לפי"מ שהעלינו דכל הראשונים שדחו להא דירושלמי מהלכה הוא משום דס"ל דרב לטעמי', דס"ל לא עשו ב"ש כדבריהם, ומשו"ה מסתעף לדידי' דאין שיעור להדלקה, א"כ יהי' מוכח מזה לדידן להיפך דכלישנא בתרא עיקר, דיש שיעור להדלקה, ועכ"פ נתינת השמן לכתחילה כפי שיעורו ודאי מעכב, וא"כ לענין שאילא שנשאלתי, והבאתי למעלה, במי שישיבתו בין הנכרים, באופן שאין בידו להדליק נ"ח רק בכדי שידליקנה ויכבנה תיכף, אם יברך על הדלקה זו, נלענ"ד דמכל מה שביארנו מוכח ממ"נ דלא יברך

דהא לשיטת רוב הראשונים כלישנא בתרא עיקר, דבעי שיעורא לכתחילה, וכיון שזה דעתו לכבותה תיכף ה"ז כמי שנתן לכתחילה שמן פחות מכשיעור או כמי שהדליק במקום שהרוח מצוי, ולא יצא י"ח הדלקה כלל, ומידי הוא טעמא לחייבו בברכה אלא לר"ת. (אליבא דראבי"ה דס"ל ל"ק עיקר ולא בעי שיעורא). והלא כשיברך זה, כמנהגנו יברך, היינו להדליק נ"ח, דהא כן עמא דבר, וא"כ ממנ"פ לאו שפיר עביד, להחולקים על ר"ת הא לא בעי ברוכי כלל, ולר"ת הא אין מברכין בלמ"ד אלא ביש שיהוי למצותה, והא להדלקתו של זה אין שיהוי, וא"כ תהי' מעשה הדלקתו של זה ונוסח ברכתו סותרין זא"ז והוי כעין תרי קולי דסתרי אהדדי [וכעין מ"ש בברכות כ"ז גבי פלג המנחה. ע' או"ח רל"ג. וס' כעין זו נזכרת גם בס' בנין אריאל [הובא בש"ת סי' ק"ח] לענין תפילת תשלומין דר"ח בערבית של יום ב' דר"ח, עיי"ש שכ' בדומה לזה דתפילת התשלומין עם נוסח התפילה סתרי אהדדי] ובפרט לפי"מ שהעלינו שהדעת מכרעת דלישנא קמא דש"ס אליבא דרב בירושלמי אזיל, ור' יוחנן פליג. (וגם במרדכי פ"ק דפסחים כ' אף אליבא דר"ת דנ"ח יש לה שיהוי, וזה דלא כראבי"ה בשם ר"ת, ודוק). וספק ברכות להקל

כ"ז לענין ברכה, אך אדלוקי ודאי מדליק, חדא דמאן ספון לדחות ד' ראבי"ה בשם ר"ת ור"י דפסקי כלישנא קמא, ועוד דגם ע"ז שכתבנו דמדליק ודעתו לכבותו לא עדיף ממדליק פחות מכשיעור לכתחילה עדיין יש לפקפק, דהא עכשיו כשמדליק כשיעור מדליק, ובכבויו שלאח"כ אנוס הוא, ומהי"ת לפוטרו עכשיו ממצוה דרמי' עלי' בשביל האונס שיבא לו לאח"כ. (וכעין מ"ש הרמב"ן הובא בב"י או"ח של"א דאין למצוה אלא שעתה, אע"ג דיש לחלק קצת)

נחזור לדברינו הראשונים דמשו"ה לא קבלה אביי משמי' דרב להא דכבתה א"ז לה משום דסבר רב לטעמי' דלא עשו ב"ש, ומוכרח לומר דב"ש וב"ה במציאות פליגי, אי מעשה הנס הי' מוסיף והולך, אי פוחת והולך וכדלעיל, ורק כשאמרו לי' משמי' דר' יוחנן קבלה, דהא ר"י הוא דאמר עשו ב"ש כדבריהם, וע"כ לא תלי זה בזה

ומעתה יתבררו לנו היטב ד' הש"ס המוצגים בראש מאמרנו זה: ב"ש אומרים יום ראשון מדליק ח' כו' בה"א יום ראשון מדליק אחת כו' פליגי בה תרי אמוראי כו' ח"א טעמי' דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמי' דב"ה כנגד ימים היוצאין. וכבר אמרנו למעלה דאין אלו טעמים אלא סימנים, ולדברינו היא הנותנת, דס"ל למ"ד זה כרב, דבעלמא לא עשו ב"ש כדבריהם, **(ע' ירושלמי פ"א דיבמות ה' ו' ובפ"מ שם אהא דאמר ר' יוסי בר בון, עד שלא בא מעשה לפני ב"ה כו' משבא מעשה לא הי' ב"ש נוגעין בו. עיי"ש הרי דר' יוסי בר בון להדי')** ומדהכא עשו, ש"מ דבמציאות פליגי, היינו דלפי קבלת ב"ש הי' היכר הנס פוחת והולך (כס' הב"י), ולפי קבלת ב"ה הי' מוסיף והולך (כס' הט"ז), ולפי"ז באמת א"ל כלל לתת טעמים לפלוגתתם (דלאו בסברא תלי' מלתא) ורק סימנים נתן בהם,