המדרש והמעשה בראשית סו

הואי), וע"כ צ"ל לרב דשא"ה, דב"ש וב"ה במציאות פליגי, ולפי קבלת ב"ה הנס הי' מוסיף והולך ומשו"ה ס"ל מוסיף, ולב"ש הנס הי' פוחת והולך ומשו"ה ס"ל פוחת והולך גם בהדלקה, וכדאמרן. וכיון דאנן אף בהא כב"ה ס"ל, ע"כ שפיר הוכרח רב לומר דכבתה אינו זקוק לה, מדהי' הנס בעצם ההדלקה לט"ז, ולא בזמנה לחוד וא"כ די במה שהדליק לבד

כ"ז לשיטת רב, וכך סבר אביי דרב בזה לטעמו אזיל, דס"ל ביבמות לא עשו ב"ש כדבריהם. ולפי"ז לדידן הי' צריך הדין להשתנות, לפי שכבר הוכיחו התוס' ביבמות מכמה סוגיות דבאמת עשו ב"ש כדבריהם, הדר אין שום הוכחה דבמציאות פליגי ולב"ה בעצם ההדלקה הי' הנס, ואכתי י"ל דלכו"ע כב"י הוי מעשה, ובין לב"ש בין לב"ה הי' הנס בשיעור השמן דוקא, וא"כ ע"כ כבתה זקוק לה, עד שידלק כל השיעור, ומשו"ה לא קבלה אביי מדר' ירמי', לפי שאמרה משמי' דרב

אך כשהדר אמרוה קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן והא איהו הוא בר פלוגתי' דרב ביבמות, וס"ל שם דעשו ב"ש כדבריהם, ולדידי' ל"ק מעובדא דצידן כלל, ומדאעפי"כ אמרו לאביי משמי' דר' יוחנן כבתה אינו זקוק לה, ש"מ דלא תלי זב"ז כלל. והיינו מ"ד הש"ס "אמרוה לאביי משמי' דרב ולא קבלה, משמי' דר' יוחנן וקבלה"

ואולם אף לפי"מ דמסקינן דרב ור' יוחנן שוין בהא דכבתה א"ז לה, עדיין יש מקום לדברינו הראשונים לחלק בין מ"ד עשו ב"ש למ"ד לא עשו, ולא לגמרי שוין רב ור"י בזה, היינו דלרב דס"ל לא עשו נימא כדמעיקרא דע"כ פלוגתייהו דב"ש ודב"ה בנ"ד במציאות תלי', אי המעשה דנס הי' מוסיף והולך אי פוחת והולך, ומדצריכינן למימר עפי"ז דאליבא דב"ה כט"ז הוי מעשה, דבעצם ההדלקה הי' הנס ולא בשיעורא לחוד, א"כ מה דאמרינן כבתה א"ז לה, היינו לא לבד בשנתן בה כשיעור וכבתה אח"כ בתוך זמנו בדרך מקרה, אלא אפילו מתחילתו אינו זקוק לשים בו שמן כשיעור כדי שלא יכבה, דרק להדליקו לבד הוא צריך, מדהי' גם הנס בעצם ההדלקה. ואליבא דר' יוחנן (דאיפשר לומר כב"י הוי מעשה ועיקר הנס בשיעור ההדלקה הי'), נהי דס"ל אליבא דאמת ג"כ דכבתה א"ז לה, מ"מ א"ז אלא בנתן בו לכתחילה שיעור שלם ואז ס"ל לר"י דדי כבר היכר הנס גם בזה, אך עכ"פ הא מיהות בעי, שלא יחסר בו לכתחילה שיעור השמן הקבוע, שאם גם דא חסר אין כאן (לשיטת הב"י) היכר נס כלל

ואולי י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני בש"ס: דלישנא קמא ס"ל "דאי לא אדליק מדליק", אך לכמות השמן אין לה שיעור כלל, והיינו כרב. ול"ב אמר "אי נמי לשיעורא", דעכ"פ למדת השמן לכתחילה איכא שעורא שיהי' עכ"פ ראוי להדלקה, והיינו כר' יוחנן

וכיון דזכינו דהני תרי לישני חדא אליבא דרב וחדא אליבא דר' יוחנן, עתה נשוב לשיטת ר"ת בפ"ק דפסחים, דכל שיש שיהוי למצותה בלמ"ד מברכינן, ונחזה דלפי דברינו לעיל לא לבד שלא תקשי אשיטת ר"ת מענין חנוכה מה שהקשינו למעלה, אלא דסיוע נמי איכא, דש"ס דילן אליבא דר' יוחנן וכהלכתא אזיל, והיינו כלישנא בתרא דהשיעור לעכובא, (עכ"פ לנתינת השמן לכתחילה כדי שידלק כל הזמן) ולפי"ז מקרי נ"ח יש שיהוי למצותה, ובכה"ג לד' ר"ת בלמ"ד מברכינן, והיינו מה דקאמר הש"ס דילן מאי מברך אקב"ו "להדליק נ"ח", משא"כ הירושלמי פ"ג דסוכה דלהדי' אליבא דרב אזיל, ולרב לשיטתי' כבר הוכחנו דס"ל דנ"ח ל"ל שיעור לא בתחילה ולא בסוף, ע"כ שפיר אמר בירושלמי שם "בנ"ח מאי מברך אמר רב אקב"ו על הדלקת נ"ח". והיינו ממש כשיטת ר"ת דמצוה שאין לה שהות בעל מברכינן, דהא לרב גם נ"ח כאחת מהן, וכדאמרן

הוא אשר דברנו דע"מ שכ' הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ר"ת לא לבד דל"ק עליו מד' הירושלמי פ"ג דסוכה אלא דסייעתא נמי איכא. וניחא מה דלדינא דחו כל הראשונים לנוסחת הירושלמי (לבר מס' תני'), משום דבאמת אף הירושלמי רק אליבא דרב הוא דאמרה וכדאמרן משא"כ לדידן בלמ"ד צריך לברך

ברם על מה שהעיד ראבי"ה בשם ר"ת (כדמייתי לי' ב"ח בסי' תרע"ב),