המדרש והמעשה בראשית סה

ואלולא דמסתפינא אמינא דגם בזמן מוקדם הרבה, היינו בימי ב"ש וב"ה, כבר נפל ספק זה בישראל, והי' בזה קבלות שונות, היינו לפי קבלת ב"ש, מתחילה לחלקים שוים נתחלק השמן, ולפי"ז הכי נכבד הי' הנס דליל ראשון, בשעת חידושו, דמאז ואילך כבר התחיל הנס להתמיד ולהתרגל, הכל באופן אחד, וממילא שהי' היכר הנס הולך הלוך וקטון

זוהי סברת ב"ש: "ליל א' מדליק ח', מכאן ואילך פוחת והולך". ס"ל דבה במדה שהיתה חשיבות הנס פוחתת והולכת, כך צריך גם פרסומא דניסא דא ע"י ההדלקה להיות פוחת והולך

אך לפי קבלת ב"ה לא כך הי' מעשה, אלא דבליל א' נדלק כמעט כל השמן ונשתייר רק משהו (וכד' הטו"ז) ובליל ב' הספיק המשהו ונשתייר משהו דמשהו, וכן להלאה, נמצא דבאיכותו אתוסף ניסא והי' הולך ומתגבר בכל לילה, זוהי סברת ב"ה: "בליל א' מדליק א' ומכאן ואילך מוסיף והולך", כמו שהי' גם עצם הנס מוסיף והולך בכל לילה לפי קבלת ב"ה

עפי"ז כבר ניחא קושיתנו, מה דנמצא בצידן א' מב' זקנים שהי' עושה כד' ב"ש, ואעפי"כ לא נסתייע ממנו בש"ס יבמות י"ד להוכיח כמ"ד עשו ב"ש כדבריהם. שהלא הנחנו למעלה דאף למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם עד כאן ל"א למלתי', אלא במלתא דשייכי בה אחרי רבים להטות, היינו כשנחלקו במלתא דתלי' בסברא, משא"כ במה שתלוי במציאות ובקבלה; וא"כ בנ"ד שלפי דברינו משו"ה אמרי ב"ה מוסיף והולך משום דלפי קבלתם גם מעשה הנס הי' מוסיף והולך ואה"נ אי הוו מודי ב"ה לב"ש בעצם המעשה דלאו הכי הוי אז הוו מודי להו גם לדינא דהדלקה, דפוחת והולך, ובכה"ג שפיר מצו תלמידי ב"ש לסמוך אקבלתם, אף למ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם. (כ"ז נצטרך לומר אליבא דמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, אך אליבא דמ"ד עשו אין הכרח לומר דפליגי במציאות, וי"ל דבסברא פליגי, כמובן, ולהלן יבואר)

והנה להב"י לא הי' שם שום נס בגוף ההדלקה רק בזמן ההדלקה, דהרי מקצת שמן לתחילת ההדלקה הי' שם גם בדרך הטבע (מדחילקוהו לד' הב"י לח' חלקים שוים) ורק בשיעור משך ההדלקה מה שהספיק המועט לזמן מרובה בזה הי' עיקר הנס. ולפי דעה זו כשידליק איש נ"ח ויכבה תיכף אז אין בזה שום זכר והיכר הנס, כמובן. אולי זוהי סברת המ"ד בש"ס בנ"ח "כבתה זקוק לה", דאיך לא יהי' נזקק לזמן הדלקתה והלא הזמן זהו עיקר הנס לפי דעה זו. [ואע"ג דגם מ"ד זה בודאי לא פליג אהא דכ"ה דמוסיף והולך, מ"מ זה לק"מ שכבר אמרנו דלמ"ד עשו והכי מסקנת הש"ס יבמות לא תלי' זה בזה כלל]. משא"כ להט"ז שלא חילקו את השמן, וכולו ניתן במנורה בליל א', ובדרך נס נשתייר משהו כדי להדליק בו בליל ב', כבר הי' נס בעצם ההדלקה (ולא בזמנה לחוד) ולדידי' שפיר י"ל דכבתה אינו זקוק לה, דדי היכר נס במה שהדליק לחוד. (אלא שיש לשאול ע"ז מנס דליל ראשון, וי"ל)

והנה אנן קיי"ל [באו"ח תרע"ג] כבתה אינו זקוק לה, וע' במחבר שם שכ' וז"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה א"ז לה". והקשה שם בט"ז ס"ק ח' הא בש"ס מוכח דלא חלי כלל בהא אי הדלקה אי הנחה עו"מ. עיי"ש. ולפי דרכנו י"ל מובן אחר בד' המחבר הללו, במ"ש הדלקה עושה מצוה, דלא בא כלל לאפוקי ממ"ד הנחה עו"מ, (כמו שהוא בש"ס) אלא כך ר"ל שבעצם ההדלקה (ולא בזמנה לחוד) כבר ניכר הנס (היינו במה שנשתייר משהו בליל א' כדי להדליק בו להלאה) וממילא דכבתה אינו זקוק לה, וכדאמרן. [ואף שבב"י גופי' בסי' תע"ר לא הזכיר לתי' של הט"ז מ"מ אין מזה סתירה לדברינו כאן כמובן, ואכמ"ל]

עפ"י הדברים האלה, כד אתו רבנן קמי' דאביי ואמרו לי' משמי' דר"י אמר רב כבתה אינו זקוק לה לא הוי מצי אביי לקבלה מני', דאביי סבר שרב לגרמי' הוא דאמר, ולשיטתי' אזיל דס"ל ביבמות י"ד שם לא עשו ב"ש כדבריהם, ולפי"ז תקשי עלי' מהא דב' זקנים שבצידן שא' עשה כדב"ש, (ובפרט לאביי דבעיר א' ודאי לא עשו, והא צידן עיר א'