המדרש והמעשה בראשית סג

[בפ"ק דפסחים], דכל מצוה שיש לה משך זמן מברכין בלמ"ד, כמו לישב בסוכה להניח תפלין, וכן בנ"ח יש שיהוי למצותה כו' עכ"ל הרא"ש בשם ר"ת. הרי להדי' שיטת ר"ת דנ"ח יש שיעור להדלקתה, ודלא כראבי"ה. ואם שהק"נ כלל ט' ס"ק מ"א שם חתר ליישב ד' הרא"ש הללו, אף ללישנא קמא, דזו שהייתה מה דאי לא אדליק מדליק עיי"ש. אך דבריו נפלאו מני, דא"כ גם נטילת לולב יש שיהוי למצותה, דהא מצותה כל היום ואי לא נטל יטול, והלא בלולב בעל מברכינן, ואיזו מצוה אין לה שיהוי בכה"ג, והלא כל מ"ע שהז"ג הכי הויין, דזמנן או כל היום או כל הלילה, וע"כ דלר"ת כיון דעצם מעשה המצוה אין לה שיהוי, בעל צריך לברך, ואי נימא דגם בנ"ח לעצם זמן הדלקתה אין לה שיעור, וכל"ק, א"כ נ"ח עוד מיגרע גרע מלולב, דהתם אי לא נטל זמנו כל היום, ובנ"ח אי לא אדליק אין זמנה אלא חצי שעה דלא כק"נ, והדרא קושיתנו

ואף אי נימא דמה שכלל הרא"ש גם נ"ח עם המצות שיש להן שיהוי אין זה מגוף ל' ר"ת, והרא"ש הוא דקאמר לה לשיטת עצמו [בפ"ב דשבת] דס"ל דצריכה שיעור, ואליבא דכללא דר"ת, דבכה"ג בלמ"ד מברכינן [וכ"מ באמת מל' הריא"ז בשטה"ג פ"ק דפסחים, שהזכיר שם ג"כ ד' ר"ת, ומנה בתוך המצות שיש להן שיהוי כגון תורה, ציצית, תפלין, ולא הזכיר נ"ח עמהן] מ"מ עדיין תקשי לראבי"ה בשם ר"ת מגוף מטבע הברכה של נ"ח, דהא ש"ס ערוך הוא [שבת כ"ג שם] כיצד מברך כו' להדליק נ"ח כו' הרי דפשטות ל' הש"ס כלישנא בתרא, דיש שיעור לשמן דנ"ח, דהא לשיטת ר"ת פ"ק דפסחים זב"ז תלי'

איברא דבאמת גם הא דמברכין בנ"ח להדליק, בלמ"ד, אין זה פשוט כ"כ, אע"ג דכ"ה נוסחת ש"ס דילן. דבירושלמי [פ"ג דסוכה] איתא, בנ"ח מאי מברך, אמר רב אקב"ו על הדלקת נ"ח. ובב"י בשם ש"ל [וכן בחי' אנ"ש פ"ק דפסחים בשם ס' תני'] תפס עיקר כנוסחת הירושלמי, ורצה לדחות גי' הש"ס דילן, ולאמר שהוא ט"ס, עיי"ש. והוא פלאי

ובאשר כל הראשונים (לבר מב"י) לא חשו להא דירושלמי, וגם עמא דבר כנוסחת ש"ס דילן, ע"כ נלענ"ד לבאר דעתם, ע"ד הפלפול קצת, ונחזה דמירושלמי באמת אין ראי' כנגדם וכנגד מנהגנו

דהנה עוד יש להעיר בסוגי' זו על שני דברים: א) הדקדוק הקשה שעמדו עליו כבר האחרונים בהא דאיתא שם בש"ס אר"ז אמר רב פתילות ושמנים שא"ח כו' מדליקין בהם בחנוכה כו' אר"י מ"ט דרב קסבר כבתה אינו זקוק לה כו' אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה משמי' דר' יוחנן וקבלה. עכ"ל הש"ס. והוא תמוה, מ"ט לא רצה אביי לקבל האמת משמי' דרב, או ממי שאמרה, ורק מדר' יוחנן קבלה, וכבר העירו ע"ז בעלי הפלפול ותלו עליו שלטי גבורתם. ב) עוד קשה לי בסוגי' זו, במה דא"ר יוחנן ב' זקנים היו בצידן א' עשה כד' ב"ש ונתן טעם לדבריו כו' וא' עשה כד' ב"ה ונ"ט לדבריו כו', והלא בש"ס [יבמות, ט"ו]. אפלגי אמוראי אי עשו ב"ש כדבריהם, ולחד מ"ד לא עשו, ועיי"ש בתוס' שהקשו מכ"ד דמוכח שעשו, ולמה לא הוכיחו מש"ס ערוך דהכא, היינו מאותן הזקנים שהיו בצידן? ואף דבפשוט ניחא דמרא דהאי מימרא דב' זקנים הוא ר' יוחנן, ואיהו הא קאמר התם ביבמות דעשו ועשו, מ"מ ק' הא ר"י עובדא קאמר, ובודאי נאמנה עדותו אף לר"ל ולרב, ואיך פליגי ר"ל ורב ואמרו לא עשו והא בצידן עשו כדברי ב"ש

וביותר תקשי לאביי, דס"ל התם ביבמות דבשני בת"ד בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו, ולדידי' מוכרחים לומר דב"ש וב"ה שני בת"ד בשתי עיירות הוו, ואי הוו בעיר אחת אה"נ דלא היו עושין ב"ש כדבריהם אף לר' יוחנן, עיי"ש בסוגי', והא ב' זקנים הללו דש"ס שבת שניהם בעיר א' הוו, היינו בצידן כדאר"י, ואיך עשה א' מהם כדברי ב"ש: **(וע' מ"גא או"ח תצ"ג, ס"ק ו' דלמסקנא אף בדבר שאינו אלא משום מנהג שייך בי' לא תתגודדו:)**