המדרש והמעשה בראשית סא

דרבא ור"ס בחולין צ"ד כי הנימוס דורש שיאמר המכובד למכבד לא בעי לך למיטרח כולי האי זאת רמז לי' ריב"ל בדבריו הקצרים: אשכחי' דקא מטלע על רגלו (האחת) א"ל (ריב"ל) דמית לסבך, שנאמר והוא צולע" כו', ולריב"ל לשיטתי' אף ברגלו האחת מקרי צולע בלישנא דקרא, או חיגר בל' המשנה, וממילא דפטור מכה"ג אף מן הראיי', ומדהוא מן האישים הפטורים מהקבלת פני שכינה לא כש"כ דפטור מהקבלת פני רבו, וכסברת הנוב"י, ובזאת הראה לו ריב"ל דלא היתה עליו שום חובה למיטרח כולי האי, ומה דעביד לפמשוה"ד הוא דעביד, והכל מרומז באמרו "דמית לסבך, שנאמר והוא צולע". וע' תו"כ מ' מ"ז, ויקרא כ"א, פסח כו' בין בשתי רגליו בין ברגלו האחת כו' וראיתי שגם בעל התוה"מ שם כתב דזהו ההבדל בין פסח לצולע, דצולע אינו אלא מי שלקה בצלעו האחת, והולך על השנית. עיי"ש. ולפי"ז לא רחוק הוא לאמר דהיינו מה שהודיע ריב"ל לר"ח, לפי שבלאו כל מה שכתבנו למעלה על דרך החידוד, עכ"פ גם לפי פשוטו של דבר הרבה הלכות תלויות בכלל זה, לענין מומין ולענין איסור גה"נ, וכדומה. ואמנם ראיתי בשו"ת חת"ס בלקוטיו ס' כ"א שרצה לחלק לענין מומין בין חיגר לצולע עיי"ש שנסתייע מד' התרגום ומפירש"י יבמות ל"ט. ואכמ"ל עוד: