המדרש והמעשה בראשית ס

ביחוד, אלא דבעלה משמחה, א"כ ע"כ ליכא למידק מקרא דשונמית מידי, דהא בעלה של שונמית איהו לא הלך, ולאשתו שאל מדוע את הולכת כו' וא"כ איך נידוק מיני' דבחדש ושבת בעית למיזל, והא עכ"פ איהי אף בחדש ושבת לא מחייבה לאביי, מדאין בעלה עמה, ולפי דרכנו דמשום שי"ט נגעו בה. וכיון שהטור וכן כשו"ע סי' תקכ"ט] סתמו כאביי, דחיוב שיו"ט הוא רק על האיש, ע"כ נסתר דינו של ר' יצחק לדידן, וניחא מה שהשמיטוהו בטור ושו"ע

ובדברינו אלה סרו כל חמשת הדקדוקים שדקדקנו למעלה בהלכה זו, וגם מהא דנהגו ר"ח ור' הונא בחיוב הקבלת פני רבם ודחו למצות סוכה מפני', אע"ג דאחר זה"ב הוו, ג"כ לק"מ, דהא שמחת יו"ט נוהגת אף בזה"ז, וק"ל

גם נבין בזה ד' מג"א [או"ח, סי' ש"א ותקנ"ד]. דכ' שם לענין הקבלת פני רבו, דאף שלא ברגל, נהי דחובה ליכא עכ"פ מצוה איכא, ובס' א"ר שם הקשה עליו, דא"כ מאי מתמה בעלה דשונמית מדוע את הולכת כו' הא למג"א אף בלא חדש ושבת איכא מצוה. ולדברינו ניחא דבשלמא ברגל דהחוב הוא משום גדר שמחת יו"ט, ולר' יצחק ס"ל דאף אשה חייבת בשיו"ט, שפיר הוית בעי שונמית למיזל, אף בלא רשות בעלה, (דהא אינה מחויבת לשמוע לו לעבור על ד"ת), משא"כ בחול, אע"ג שכ' המג"א דנמי מצוה איכא, מ"מ ע"כ אין זה אלא משום כבוד רבו, ואשה אינה בת"ת, ואף אי נימא דאעפי"כ בכבוד ת"ח גם איהי חייבת, וכ"מ ברמב"ם סה"מ סוף עשין עיי"ש, מ"מ כיון דמטעם כבוד הוא, ודאי דלא עדיף מכבוד או"א, דודאי חייבת מה"ת כאיש, מ"מ בנשואה דרשות בעלה עלי' פטורה [קדושין ל', ובשו"ע יו"ד ר"מ ס' ט"ז, עש"ך שם] ע"כ שפיר אמר לה בעלה דשונמית מדוע את הולכת כו' (דאת אשה, ורשות בעלך עליך) והיום לא חדש כו' וא"ז אלא מטעם כבוד, וזה ל"ש לגבי דידך. ומיושבת קו' ס' א"ר על ד' המג"א. **(ומדברי הת"י כתובות ל"ט א' תוד"ה הואיל משמע דרק משום מעשי ידיה, דלבעלה הויין, מקרי לא סיפק בידה לעשות, ולא משום המלאכות של חיבה דאשה עושה לבעלה עיי"ש. ולפי"ז ביום שאסור במלאכה כבר יש מצות כיבוד גם עליה, ועפי"ז הי' אפשר ליישב בפשיטות לישנא דלא חדש ולא שבת, דאה"נ דחדש ושבת ממש, ואו בעי למיזל, דהא שבת אסור במלאכה, וחדש יו"ט שלהן. ודו"ק:)** [איברא דיש לחלק דגבי כבוד או"א שפיר אמרו לפטור את הנשואה, משום דהא אין בעלה חייב בכבודה, ומ"ש דחייב אדם בכבוד חמיו כבר כ' הש"ך יו"ד ר"מ שם ס"ק כ"ב בשם הב"ח דא"ז אלא לכבדו כשאר זקנים כו', משא"כ לענין כבוד הרב י"ל דאין רשות הבעל מעכבתה דהא היא והוא חייבין בככודו. מ"מ יש להביא ראי' דעדיף אצל נשואה כבוד בעלה גם מכבוד חכם, והוא מש"ס נדרים ס"ו, א' גבי מי שאמר לאשתו חברי יתהון ארישא דבבא. וי"ל, ואכמ"ל]

נחזור לדברינו דעכ"פ בזה ודאי תצדק ס' הנוב"י, דאותו האיש שאינו חייב בהקבלת פני השכינה אין לחייבו גם בהקבלת פני רבו, ולא יהא כבוד רבו חמור כו'

והנה במשנה [ריש חגיגה] איתא ואלו הפטורין מן הראיי' כו' החיגר כו' ואכתי לא ידענו אי בשתי רגליו דוקא אי אפי' באחת, אלא דבגמ' שם אר"ת חיגר ברגלו אחת פטור, וע"כ דלר"ת סתם חיגר האמור במשנה הוא אפי' באחת. וי"ל דצולע שבלשון מקרא הוא החיגר בל' המשנה, (וכן משמע בש"ס ע"ז, י"א, ב' בעובדא דרומי שהיו מרכיבין שלם על החיגר, והוא כנגד יעקב עי"ש) ומצינו לחז"ל [חולין, צ"א, א'] גבי גה"נ נחלקו רבנן ור"י, דלרבנן נוהג בשתיהן ולר' יהודה אינו נוהג אלא באחת, ועיי"ש דר' יהושע בן לוי מפרש טעמא דר' יהודה מויאבק איש עמו כדרך שאדם חובקו, הרי דלר"י בן לוי לא פגעו מלאך ביעקב אלא ברגלו האחת ואעפי"כ קרא קרי לי' צולע סתם, וה"ה לריב"ל חיגר דמשנתנו, דג"כ אף ברגלו האחת חיגר מיקרי, ופטור מן הראיי'

ובזה יתבארו לנו ד' הילקוט המובא בראש מאמרנו זה. אר"י בן לוי סליק לרומי כד אתא לעכו נפק ר"ח לותי''. היינו להקביל פני רבו ולחלוק לו כבוד. וכבר ראינו מעובדא