המדרש והמעשה בראשית נז

אשכחן להיפך דעת צרה של מקנה הוי גריעותא, וכגון הא דבורח שאמר טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו, [שו"ע תו"מ, סי' רס"ד]. ואעפ"י דשכירות פועל ל"ב קנין, מ"מ כיון דבשעת דחקו גזים לי' לא נתחייב. ואי הוי דמי בזה הבטחה דלגבוה כלהדיוט א"כ מאי מעליותא דעת צרה, הא להיפך דמה שנדר יעקב בעת צרה בברחו מפני עשו, היא הנותנת להחליש כח הבטחתו, אע"כ כשו"ת מוהר"מ, דבאמירה לגבוה בטלו אסמכתות וכל המפריעים שבקנינים

מ"מ לד' הגרע"א נסתרו ד' מוהר"מ, ושפיר שייך אסמכתא אף בלגבוה, ולד' הפ', החולקים ע"ד הרי"ו שבב"י תקס"ב, אפילו במלתא דניחא לי' (כגון הא דיעקב) ג"כ יש בו משום אסמכתא, ולא פש גבן אלא זו, דהא דיעקב נדר הוי וחייב לקיים נדרו, ובזה כבר כתבנו למעלה דא"ז מבטל האסמכתא לגמרי, אלא דאיהו חייב לקיים נדרו, אך לא יורשיו, א"כ הדרא קושיתנו הראשונה, מאי מייתי הש"ס כתובות ראי' מיעקב דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דלמא אין החומש אלא מדה בינונית, ואילו הוי יהיב יעקב מיד אז אה"נ דטפי הוי יהיב, אלא לפי שלא היתה זאת אלא הבטחה לעתיד, היא הנותנת, דמשו"ה לא גזים יעקב טפי כי היכי דלא תהוי הבטחתו אסמכתא, (כמו דאם אוביר כו' אשלם אלפא זוזי), ולפיכך צמצם הבטחתו עד המדה הבינונית, (דומי' דאם אוביר כו' אשלם במיטבא), כי היכי דתהוי הבטחתו חובה גם על יורשיו א

אולם באמת אין אנו צריכין לכל הטעמים השונים הנ"ל לבטל דין אסמכתא בהבטחתו של יעקב אע"ה, ועוד טעם אחר יש, מספיק בודאי. דהנה מבואר אצלינו [בדרוש לפ' זו] שגם אותה ההבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב הבטחה מופלגת היתה, על רבוי הטובה ועל עילוי שפע ההשגחה עליו הרבה יותר מעל כל משפחות האדמה ועי"ש בדרושנו שהארכנו בענין החבה היתירה שנודעת כאן ליאע"ה ולזרעו ביחוד) וכבר ידוע מ"ש הרמ"א, [חו"מ ר"ז סי"ג והוא מש"ס דשבת ל"א] דהיכי שבא גיזום ההתחייבות משני הצדדים אין בו משום אסמכתא, וא"כ שפיר הוכיח הש"ס מהא דיעקב דאסור לבזבז יותר מחומש, (וכי זהו הגיזום היותר אפשרי עפ"י הדין), דאי סלקא דעתך דאינו אלא מדה בינונית, למה לא הבטיח יעקב טפי, והא גם מצדו של הקב"ה באה לו ההבטחה ע"ד ההפלגה, ובכהאי גוונא גמר ומקנה, ואין בו משום אסמכתא כלל. זהו מה שאמר הכתוב וידר יעקב כו' אם יהי' כו' ושמרני כו' ושבתי בשלום אל בית אבי, ובאופן שאחדל כבר מהיות נרדף, ואעפי"כ גם אז תתיחד עלי השגחתו יתב' בדרך נעלה בלתי טבעיית) ,והי' ד' "לי" לאלהים", (ע' בדרושנו שכאן נתכוין יעאע"ה אל החיבה היתירה שהובטחה לו מפי הקב"ה שכם אחד על כל שאר משפחות האדמה), ומשתבא עלי ברכת ד' לעילא מכל הברכות שנברכו בהן כל גויי הארץ, כבר תוכל להתקיים גם מצדי הבטחה מופלגת: אוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (ב' עישורין). ומוכרחת איפא ראיית הש"ס, דכל מה שיכולה עין טובה לבזבז (ולוא גם ע"ד ההפלגה) אינה אלא עד החומש: