המדרש והמעשה בראשית נו

והיא הנותנת שמפני שהיתה זאת רק הבטחה לעתיד, ובתנאי, ע"כ הוצרך יעקב עפ"י הדין לצמצם עד החומש. די"ל שמדת החומש היא המדה הבינונית, וכל יתר מחומש הגזמה והפרזה הוי, ומפני שהי' נדרו של יעקב תלוי בתנאי דאם יהי' כו' ואנן קיי"ל [ע' ב"מ ס"ו, ובחו"מ ר"ז, ס"ט]. דכל דאי הוי אסמכתא, אי גזים יותר מן הרגיל, ומד' המרדכי דלהלן מוכח שגם בהבטחה כעין דיעקב הוי שייך הגזמה, ע"כ הוצרך יעקב להתרחק מן הגיזום בתנאו, ולהסתפק בחומש שהוא המדה הבינונית. ואכתי מנא לן דבנותן מיד, ובלי תנאי, דאינו רשאי לבזבז יותר

ואף דקיי"ל [חו"מ ר"ז שם, סי"ט] דבנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא, והוא מד' המרדכי פ"ד דב"ק, ועיי"ש שהוכיח דין זה מאותה עובדא דיעקב] מ"מ הא קיי"ל דבכה"ג אי מת אין יורשיו חייבין לקיים שבועתו וע' חו"מ ר"ט, ס"ד, ובסמ"ע סי' ר"ז ס"ק נ"ג בשם ריב"ש] וא"כ אולי חפץ הי' יעקב אע"ה לקיים נדרו בכל תוקף, היינו לחייב בהבטחתו זו גם את יורשיו אחריו, וממילא הוצרך שלא לגזם בה, ולהפקיעה מדין אסמכתא, ואכתי איסורא מנא לן, היכי דנותן מיד והיכי דל"ש דין אסמכתא?

איברא דבאמת ג"ז ל"ק, דהא עובדא דיעקב לא נדר לחוד, אלא נדר לשמים הוי, ובכה"ג כבר פ' מהר"מ, הונא ביו"ד רנ"ח ס' י', וע' רמ"א חו"מ סי' ר"ז]. דל"ש בי' אסמכתא, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והדר קם דינא דע"כ אסור לבזבז יותר מחומש, אפי' היכי דל"ש אסמכתא. [ובט"ז, או"ח סוס"י תקס"ב, הקשה ע"ד המחבר שהביא הא דבנדר לעשות מצוה (אם יצילהו ד' מצרה) לית כי' משום אסמכתא כשם י"א: וז"ל הע"ז תמהתי למה תלה דין זה כשם י"א כו' והלא מקרא מלא הוא גבי יעקב אם יהי' ד' עמדי עכ"ל. ולענ"ד י"ל, דהא בלא"ה קשה והלא גבי יעקב נדר הוי, ובנדר אפי' להדיוט ואפי' לדבר הרשות חייב לקיים נדרו, אסי' כאסמכתא, וכמו"ש בחו"מ סי' ר"ז, וא"כ דכר מצוה ל"ל, וע' מג"א שם ס"ק ט"ו; אלא ע"כ דבאמת שני ענינים נפרדים הם, מצד נדר ומצד לגבוה, דאי מצד נדר א"ז מבטל האסמכתא, אלא דחייב לקיים נדרו, ונהי דאיהו חייב אך אין יורשיו חייבים לקיימו) משא"כ כנדר לגבוה אין כאן אסמכתא כלל, ונגמר הקנין, ומשום דאמירה לגבוה כמסירה המועלת להדיוט, וכד' מהר"מ שבמרדכי, וממילא דאף יורשיו חייבים. (ועסמ"ע ס"ק נ"ג), וראה שהמחבר נזהר בלשונו דבחו"מ סי' ר"ז כ' "נדר כו' מהני אף באסמכתא" הרי דאסמכתא יש שם, אלא דאעפי"כ חייב לקיים נדרו, **(ודעת הסמ"ע בחו"מ ר"ז סס"ט דהשבועה עושה קנין ומבטלת האסמכתא לגמרי דעה דחוי' היא כמבואר בנוב"י:)** משא"כ באו"ח תקס"ב כ' המחבר "אם אמר אם יצילני ד' כו' לא הוי אסמכתא", כונתו דאין כאן אסמכתא כלל, ונגמר הקנין, (משום דאמירתו לגבוה כו') אף לגבי יורשיו (ובזה מיושבת גם ק' מג"א תקס"ב ס"ק ט"ז שם מהא דיו"ד רנ"ח ס"י, דגם התם ביו"ד נזהר המחבר בלשונו: "נדר כו' חייב ליתן", ולא כתב "שאין בו אסמכתא כמו"ש כאן באו"ח, דדין זה אינו אלא בנודר אם יצילהו ד' ורק אז הוי כמסירה המועלת. ודו"ק כי קצרתי) ומכיון שהדבר כן תו ל"ק על המחבר באו"ח שם קושית הט"ז על מה שהביא דין זה בשם י"א, דמהא דיעקב אין הוכתה גמורה לזה דנהי דאליבא דאמת גם חומש גיזום הוי, (דהא אין רשאי לבזבז יותר), מ"מ מאן לימא לן דחיובו של יעקב הי' לחול גם על יורשיו אחריו, דלמא אה"נ דלא חל אלא על יעקב לחוד, ומשום נדר לחוד, ודלמא באמת אין נ"מ בזה בין הדיוט לגבוה, וכדעת רי"ו, ודלא כמהר"מ, והיינו דאצטריך המחבר להביא זה כשם י"א, וסרה תמיהת הט"ז, ואין צורך למה שנדחק בזה כמג"א שם]: **(ואף שראש ד' המחבר באו"ח שם הוא לענין תענית. מ"מ בסוף דבריו כ' סתם לצדקה או לעשיית מצוה, ובזה שפיר שייך חלות חיוב אף לגבי יורשיו

)** איברא דגוף דינו של מהר"מ (דבנדר כעין דיעקב הוי כמסירה המועלת להדיוט ול"ש אסמכתא כלל) אינו מוסכם מכל הראשונים [ע' כשו"ת חת"ס יו"ד פי' רמ"ב. ושם נרשם לעיין בב"י קס"ב. והוא טה"ד, וצ"ל בסי' תקס"ב]. גם הג' רע"א זצ"ל בפסקיו קמ"ו הניח ד' מוהר"מ בתימא עי"ש

ואף שלענ"ד אכתי יש להוכיח דעכ"פ עדיף לגבוה מלהדיוט גם בזה, (ודלא כחולקים על מהר"מ) והוא מהא דדרשו ז"ל דיעקב אביר הנודרים הי' ולמד לדורות לנדור בעת צרה ע' תוס' חולין ב' וביו"ד סי' ר"ג משמע דעת צרה הוי מעליותא לענין הבטחות כאלה, והא בעלמא