המדרש והמעשה בראשית נב

אחרינא, נימא דל"ה מהב"ע כלל, דאתי עשה ודחי לי' אלא דבאמת דא בורכא, דלא מצינו דדחי עשה אלא לאו דבין אדם למקום, אך לא להתיר בשביל עשה לאו דגזל של ממון אחרים. ברם י"ל דזה ידעינן רק לבתר דגלי לן קרא קרבנו ולא הגזול, היינו דלא קיים המצוה כלל בממון דחברי', (וכדמוכחי קראי דד"ק אני ד' כו' שונא גזל כו') וממילא דהוי גם מהב"ע, וא"א שתהא עשה דוחה אותו, אך בלאו קרא דקרבנו ולה"ג הי' איפשר לטעות דאין כאן כלל מהב"ע, דאתי עשה ודחי לי'. וכמו דמצינו [ח"מ סי' ש"פ] דמציל אדם א"ע הצלת גופו בממון חבירו, ע"מ לשלם אח"כ, כך הוי אמינא דמפקיע ג"כ חובת נפשו במצוה בממון חברו ע"מ לשלם כשיהי' לו, וא"כ עכ"פ קרא דקרבנו לאו מיותר הוא

ובאשר מקרבן אכתי לא הוי ידעינן לולב, דשאני קרבן דלגבוה וחמיר וכמו"ש הראשונים ז"ל, א"כ נהי דכלל דמהב"ע בכל מילי אמרינן לי', מ"מ לענין זה, דהוי גזל מהב"ע אף היכי דל"ל אחרינא, לא הוי ילפינן לולב מקרבן, ולהכי צריכא קרא דלכם אף גבי לולב. וניחא בזה גם קו' התוס' שם, שהקשו ג"כ ל"ל קרא דלכם, תי"ל דהוי מהב"ע עיי"ש

חזינן עכ"פ מכל הני קראי דהיכי דלית לי' אחרינא הוי ס"ד לטעות ולהתיר אף בקרבן הגזול מטעם עשה דוחה ל"ת, אלא שגלה קרא. אולם באמת אפי' לטעות לא הי' אפשר בזה אלא בקרבן חובה, דעכ"פ מ"ע בע"כ עלי' רמי', דהא זהו גדר דחיית העשה לל"ת, כדאר"ל, כל היכי שא"א לקיים שניהם כו' משא"כ בקרבן נדר או נדבה ודאי דלא הי' אף שום הו"א להכשיר גזול, דמי הכריחו לנדור ולנדוב אם אין לו? והלא דרך חסידים הראשונים הי' שלא להקדיש אף כשהי' בידם עד שהביאו לעזרה, ע' נדרים ט' ב' ופסחים ס"ו גבי הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כו' וע' יומא, ע', ע"ב ברש"י ד"ה צריכי, דיש דעת נוטה לאמר נדבה תהא מובחרת עיי"ש. ובנ"ד בודאי יש להקפיד על הנדבה יותר מאשר על החובה, דמי הכריחו לנדוב, כשאין לו, וכדאמרן]

עוד אחת יש בענין מהב"ע, והיא מחלוקת ר"ת ור"י [בתוס' ב"ק ס"ז, וסוכה ל' שם] דלר"י היכי שנגמרה הגזלה מקודם (כגון שקנהו מקורם ביאוש ושינוי רשות) ל"ה מהב"ע כלל, ול"ש מהב"ע אלא בשהעבירה באה ביחד, עם המצוה וע"י המצוה. ולענ"ד מדוקדקת שיטה זו בלישנא דקרא דמלאכי והבאתם "גזול" (הגזול לא נאמר בה"א הידיעה, דהוי משמע שכבר הוא גזול, אלא "גזול") היינו שע"י ההבאה הוא שנעשה גזול, ולר"י בעהתו"ס רק בכה"ג הוי מהב"ע

וי"ל דשני אלה הענינים, היינו קפידת הגזל בקרבן נדבה יותר מבקרבן חובה, (אף דבתרוייהו איכא מהב"ע), וגם עיקר הקפידא שעכ"פ לא תבא העבירה ביחד עם המצוה ובעקבה שני אלה מרומזים גם בקרא דישעי': אני ד' כו' שונא "גזל בעולה", היינו הגזל הבא ע"י העולה, ונגמר עמה יחד, וכד' הר"י, דל"ה מהב"ע אלא באופן זה ואמר "בעולה" (ולא בשאר זבחים) משום דידוע דעולה דורון היא, ולהורות, דאע"ג שבאמת כל קרבן הגזול לא ירצה, מ"מ גדולה השנאה אשר שנא ד' את הגזל בקרבן הנדבה, שבזה אין שום הו"א שתדחה העשה אותו אף בדלית ליה אחרינא, כי מי בקש זאת מידו להתנדב כשאין לו

ראינו איפא דמהנך קראי דדברי קבלה נתחדשו לנו דברים בענין מהב"ע דלא הוי ידעינן להו מקרא דד"ת דקרבנו ולא הגזול לחוד, ובזה ניחא מה שדקדק החת"ס למה שביק הש"ס גבי פסול דמהב"ע קרא דד"ת, ואזיל בתר קראי דדברי קבלה

והנה לבר מפסול דגזול יש בקרבן גם פסול דבעל מום. ולגבוה תרוייהו אסירי, ואפי' בקרבן חובה, וכדאמרן. אלא דלענין בעל מום אומר הכתוב הקריבהו נא לפחתך הירצך כו', ועתה נחזי אנן מנהגו של עולם בקרבן הפחה היכי הוי. הנה ודאי מי שמביא לפחה ממיטב הצאן ישעה אליו ואל מנחתו ביותר. אבל גם מנחת העני (המביא משחת) ג"כ לא יבזה, בדלית לי' אחרינא, דעכ"פ טוב מעט מלא כלום. ובנוגע למנחה גזולה הנה ודאי תועבת כל מלך ישר כל עושה עול, בכ"ז אם יביא איש לפחה אשכר מן הגזול יתבונן