המדרש והמעשה בראשית נא

(וככללו של הרמב"ם דזב"ז תליין) משא"כ הכא בגזל בשוגג "דמים הוא שחייב לו", כלומר ומדשמה אכילה לענין תשלומין ולא אמרינן בה נפשו של אדם קצה, ע"כ דגם לענין בהמ"ז הוא כן, (וכד' הט"ז), ומדמברך בהמ"ז ע"כ דגם י"ח מצה הוא יוצא בה. דזה בזה תליין

ואם כך הוא פירוש ד' הירושלמי יהי' ראי' מזה לכללו של הרמב"ם, להשוות יחד חיוב בהמ"ז ויציאת י"ח מצוה, וגם ראי' לשיטת הט"ז לענין שוגג בבהמ"ז. ואולי זוהי כונת היש מי שאומר דמייתי מ"מ שהוכיחו מד' ירושלמי הללו "דבמצה גזולה יוצא בה בדיעבד", הך דיעבד לא קאי על יציאת י"ח, אלא על ידיעת הגזל, היינו בשנודע לו הגזל "בדיעבד", ולא נתכוין אליו מתחלה. וממילא מיושב מה שהקשה שם המ"מ. שכבר אמרנו דבשגג בגזל מתחילתו לא שייך בי' משום מהב"ע

ובדברינו אלה תתישב גם קו' התוספות [סוכה ט'] דמקשי ל"ל קרא דחה"ס תעשה לך למעוטי גזולה, תי"ל משום מהב"ע, ולדברינו ניחא דהא נ"מ רבתי יש בזה לענין שוגג, דאי מקרא דלך אף בשוגג ל"י, ואי מטעם מהב"ע עכ"פ בלא ידע שהיא אינה שלו יוצא בה

הדרן לדברינו דשתי מדרגות יש בגזולה לענין מצוה: במזיד י"ח נמי לא יצא, ובשוגג נהי דיצא י"ח, אך מצוה מן המובחר לא הוי, ולכתחילה צריך להשמר אף מזה. ועפי"ז יבואר לנו ד' התרגום יונתן עמשה"כ אני ד' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ותרגמו הת"י מל' גזל בעולה, והקשה החת"ס וכי יש גזל שאינו בעולה, ולדברינו יש ויש, היינו בדלא ידע בה שהיא גזולה, דגזל מקרי, מדנוטלה שלא ע"מ להחזירה (דהא עכ"פ צריך להשמר מזה לכתחלה) אך גזל בעולה לא מקרי, דהא לא ידע בי' ולא התכוין אליו לגוזלו כלל

והנה מדת המשפט היא שלא להבחין בין שוגג למזיד, (כמ"ש חז"ל [מ"א רבתי, ובילקוט יחזקאל, שנ"ח] נפש החוטאת מדת הדין אמרה תמות כו' הקב"ה אמר יביא קרבן ויכפר כו'), ובאשר אמרנו כי לכתחילה גם רצונו של הקב"ה שנזהר מן הגזל אף שלא במתכוין, (וכמ"ש חז"ל במ"ת ובויק"ר, מי שחוטא אפילו בשגגה אינו סימן יפה לו, וכן בש"ס נזיר כ"ג, ומה מי שנתכוין לאכול בשר טלה כו']. אלא דאין הגזל בשוגג מעכב בדיעבד לענין מצוה, (רק למצוה מן המובחר וכמו שאמרנו), נמצא שעל גזל כזה לא יתכן לאמר שהקב"ה "שנא" אותו, (כי זה יאמר רק על גזל במזיד, שהוא, לפי פירושנו בדברי הת"י, "גזל בעולה") אלא "שאינו אוהבו", [ובסנגון זה מפורש אצלנו מאמרם ז"ל, ג' הקב"ה אוהבן כו' ג' הקב"ה שונאן כו', פסחים קי"ג, ואכ"מ], והיא המדרגה הבינונית בין הגזל במתכוין, שהוא תועבת ד', ובין ההתרחקות אפי' מן השוגג (שהוא הנכון גם עפ"י שורת המשפט ומדה"ד, שאינה מבחנת בין שוגג למזיד) אשר אותה אהב ד'

וזה שיעור הכתוב לפי"ד הת"י: ,אני ד' אוהב משפט", למצוה מן המובחר הנני אוהב שאף מן השוגג יתרחק כל הקרב לפני, (שהיא היא בחינת המשפט ומדה"ד); "שונא גזל בעולה" לעיכובא ולפסול אף בדיעבד אינני שונא אלא אותו הגזל שהוא "בעולה", במזיד ובשאט נפש. ואותו שאינו בעולה אם שאינו בגדר שנאוי אך אינו גם בגדר אהוב כי יר"ש צריך ליזהר גם הימנו)

כל זה לפי הת"י, ואמנם גרסתנו במקרא זה היא שונא גזל בעולה (ודלא כת"י). ועתה נחזה שגם לפי הגי' שלנו יתישב מקרא זה בדרך ההלכה, וכי בדקדוק נאמר כאן "בעולה". (ולא בשאר זבחים). וכמו שנבאר

הנה מה שהקשה החת"ס, ל"ל קרא דקרבנו ולא הגזול, תי"ל משום מהב"ע, י"ל לכאורה גם בא"א, דהא בתוס' סוכה הקשו גם אמצת טבל כה"ג, ל"ל קרא תי"ל משום מהב"ע, ותירץ בס' כפו"ת דאיירי בטבל טבול למ"ע בלבד, דאינה אלא ל"ת גרידא, והו"א דעשה דמצה דוחה ל"ת דטבל, וממילא דתו לא הוי מהב"ע, קמ"ל קרא דא"י בה כלל. [וכ"ה גם בשו"ת שג"א ה' חו"מ, עיי"ש שכ' דאי הוי דחי אין כאן עבירה כלל]. עפי"ז יש מקום למתעקש להקשות לכא', למה לא נימא גם בלאו דגזל הכי, היכי דלית לי'