המדרש והמעשה בראשית נ

כשם שמברך עלי' בהמ"ז כך הוא יוצא בה גם י"ח, ושפיר כ' הרמב"ם זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בה י"ח, דבאמת יצדק כלל זה בין בעבירה דטבל ובין בעבירה דגזל: **(ואף דמסוף ד' הט"ז עצמו בסי' קצ"ו שם יש לדקדק דלא נחית לחילוק זה, כמבואר למעיין שם, אך בדעת הרמב"ם קרוב הדבר מאד

)** הוכחנו איפא עכ"פ דבגזול בשוגג ל"ש מהב"ע, ולפי"ז בלולב הגזול בשוגג (היינו בכסבור שהוא שלו), הנה ביו"ט ראשון דאימעוט מלכם ודאי דאינו יוצא י"ח, דמה לנו בכונתו, סו"ס לאו שלו הוא, ובהכי איירי משנה קמייתא דסוכה שם שהי' כאו"א מכיר את שלו, ודוקא היכר בעינן (ותנאי ל"מ, משום דבדאורייתא אין ברירה, וכקושית השג"א). משא"כ במשנה אחרונה י"ל דאיו"ט שני קאי וכדאמרן, ונהי דבמקדש גם יוט"ב הוי מה"ת, מ"מ הא ביוט"ב תו לא בעינן לכם, וגזול אינו פסול בו אלא משום מהב"ע, וא"כ הנ"מ בגזול במזיד, אך הכא בעובדא דזקנים, הא אפי' יתרמי לידו לולב שאינו שלו, אין זה אלא גזל בשוגג, וא"כ נהי דמצוה מן המובחר ודאי לא הוי בגזל אפי' בשוגג, ולכתחילה ודאי דצריכין להשמר גם מזה, אך עכ"פ לזה כבר די במה שמלמדין את הזקנים להתנות ולומר כל מי שיגיע לולבי לידו, כיון דמדאורייתא בכל גוני יצא, ובדרבנן יש ברירה

ומעתה סרה גם קושית השג"א על ההג"מ במה שהקשה מאי מועיל התיקון דכל מי שיגיע מצתי לידו כו' למ"ד מהב"ע דאורייתא, הא מדאורייתא אין ברירה כו')]. דעד כאן לא אמרינן מהב"ע בגזל דאורייתא, אלא בגזל ידוע ובמזיד, משא"כ הכא דאפי' אי תתחלף מצתו בשל חברו עכ"פ אינו מכוין לגוזלה, ויוצא בה י"ח, ורק לכתחילה חייב ליזהר ומדרבנן, והא בדרבנן יש ברירה

ואמנם ודאי אי נימא דמצה שאינה שלו אימעטה מלחם לחם, אז שוה שוגג למזיד, ודמי מצה שאינה שלו ללולב שאינו שלו ביוט"ר (דאימעט מלכם), וכדמשמע לכאורה מד' הש"ס [סוכה ל"ה, ופסחים ל"ח], גבי מצה של מעשר שני, אך מד' הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה' ו' ז-ח'] משמע דלא ס"ל דרשה דלחם לחם לעיקר [וכ"כ הכ"מ שם לענין מצה דמע"ש עיי"ש], **(לא וגם בשו"ת שג"א סי' צ"ד העלה לעיקר דאיסור דמצה גזולה אינו אלא משום מהב"ע ולא משום גז"ש דמצתכם:)** ואפשר דגם ההג"מ בשם הרוקח בשיטה זו אזיל, וממילא דלא פש גבי מצה גזולה אלא פסול דמהב"ע, ובזה שאני שוגג ממזיד וכדאמרן

ובדברינו אלו ינעם לבאר ד' הירושלמי [פי"ג דשבת, ה' י"ג] דמייתי מגיד משנה [בפ"ו מה' חו"מ שם] וז"ל הירושלמי, תני מצה גזולה אסור לברך עלי' אר"א ע"ש ובוצע ברך כו' הדא דתימא בתחילה אבל בסוף דמים הוא שחייב לו, ר"י א' אין עברה מצוה" כו'. וכ' המ"מ שם וז"ל ראיתי מי שכתב דממה שאמר הירושלמי אבל לבסוף דמים הוא שחייב לו, משמע דמצה גזולה יוצא בה בדיעבד, וא"נ כן מסוף ל' הירושלמי כו' עכ"ל המ"מ. ולענ"ד י"ל כונה אחרת בד' הי"א שהביא המ"מ, ויתיישב ל' הירושלמי בפשיטות, והכי קאמר "מצה גזולה כו' ע"ש ובוצע ברך" (כלומר דאין הגריעותא מטעם שאינה שלו, דלא כתיב מצתכם, ולא ילפינן לחם לחם, אלא מטעם מהב"ע הוא דפסול, וממילא) ומדלא פסול אלא מטעם מהב"ע "הדא דתימא בתחילה", היינו לענין הברכה שלפניה וא"כ ע"כ ידע שהוא גזל ונתכוין מתחילה לגוזלה, (דאז לא ברכה ולא מצוה איכא ומשום ובוצע ברך כו') ובכה"ג אע"ג דבעי לשלומי דהא מזיד הוי, מ"מ אינו מברך ואינו יוצא י"ח משום הב"ע, "אבל בסוף" (כלומר אש אינו ענין אלא לברהמ"ז שלאחריו, והיינו בשנודע לו רק לבסוף שהיא גזולה, ובשגג מתחילתו בשעת אכילתו) "דמים הוא שחייב לו" פי' הא לא דמי שוגג דגזל לשוגג דטבל לענין בהמ"ז, דשוגג דטבל אמרינן דלאו שמה אכילה, לענין מוכר לחברו דברים האסורים, דא"ח לשלם, וגם לענין בהמ"ז, מדנפשו של אדם קצה באיסורין, ומדא"מ עליו בהמ"ז ע"כ דגם א"י בו י"ח,