המדרש והמעשה בראשית מט

את שלהן בלשכה", היינו לאחר שכבר יצאו י"ח ואף דמד' רש"י, שכ' ואינו יוצא בגזול ולא בשאול, משמע דאחובת יוט"ר מיירי, מ"מ א"ו מוכרח במשנה, וי"ל דאה"נ דאחובת יוט"ב קאי ומשום גזול חששו]. ומשום חובה דלמחר שהוא יו"ט שני כבר אין צורך לזקנים להכיר את שלהן דוקא, כדי שלא יהי' גזול בידן דהא בדרבנן יש ברירה, ודי בשיתנו כ"מ שיגיע לולבי לידו וכמו"ש במשנה. [או כדס"ל לתוס' סוכה ל', א', ד"ה מתוך, אליבא דשמואל דביוט"ש שאינו אלא דרבנן לא חיישינן כלל למהב"ע. עיי"ש]. אך באמת ז"א, דהא משנתנו אזמן המקדש קאי, ובמקדש כל ז' ימים מה"ת, ונהי דלכם לא בעינן, מ"מ גזול פסול מה"ת במקדש כל שבעה משום מהב"ע, (למ"ד דאורייתא) והדר תיקשי מאי אהני תנאי במשנה ב' (אפי' אי איוט"ב קאי) הא בדאורייתא אין ברירה ואמנם ידוע מ"ש הלח"מ פ"ח מה' לולב דלרמב"ם נ"ח למהב"ע ביוט"ש אף במקדש, אך כבר האריכו האחרונים להקשות ע"ז, ובפרט דעל עצם ד' הרמב"ם שם כבר השיג הראב"ד], אולם לכי דייקינן נלענ"ד דאכתי יש מקום לדברינו, ונ"מ רבתי יש בזה בין יוט"ר ליוט"ב אפי' במקדש

דהנה ידועה פלוגתת הרמב"ם והראב"ד לענין בהמ"ז על אכילת איסור [רמב"ם פ"א מה' ברכות דלרמב"ם אינו מברך, ולראב"ד מברך. וביאר הט"ז [או"ח סי' קצ"ו ס"ק א'] דבאוכל במזיד אף הראב"ד מודה דאינו מברך משום בוצע ברך. אלא דלרמב"ם אף באוכל בשוגג אינו מברך משום דנפשו של אדם קצה באיסורין ולאו שמה אכילה, [וכמוש"פ בשו"ע חו"מ רל"ב, לענין מוכר לחברו דבר איסור ואכלו בשוגג דאינו חייב לשלם]

ולדידי קשה לי ע"ד הט"ז מד' הרמב"ם [ה' חו"מ, פ"ו, ה"ז]. גבי מי שאכל מצה של טבל או מצה גזולה אינו יוצא י"ח כו' זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוי"ח כו' וכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אינו יוצא י"ח. עכ"ד הרמב"ם שם, ולד' הט"ז איך יצדק כלל זה שכלל הרמב"ם גבי מצה גזולה ז בשלמא גבי טבל ניחא, דכמו שאין מברכין עליו בהמ"ז, אף באכל בשוגג (לד' הט"ז בשיטת הרמב"ם), כך י"ל דאין יוצא בו י"ח אף בשוגג, דסוף סוף הוי מהב"ע, או מטעם גזה"כ דכל שא"ע עליו אלא משום ב"ת חמץ כו', וכדיליף לה בפסחים ל"ה). אך באוכל מצה גזולה בשוגג (כגון שלא ידע שהיא של חברו או באומר מותר) נהי דלענין יציאת י"ח אפשר דלטבל דמי, דעכ"פ מהב"ע הוי אף בשוגג, אך הא ודאי דבהמ"ז חייב לברוכי עלי', לטעמו של הט"ז, דל"ש נפשו של אדם קצה באיסורין בדבר שהוא היתר מצד עצמו, אלא שאינו שלו, ואטו מי שאכל של חברו בשוגג לא מחייב לשלומי לחברי', ואוכל תרומה בשוגג יוכיח, ולד' הט"ז הא ברהמ"ז בתשלומין תלי' **(ואין זה ענין להא דאמרינן בעלמא התירא ניחא לי' דליקני אסורא לא ניחא לי' כו' דאפי' אי נימא כלל זה אף באכלו וע' מה שכתב בזה בס' בית הגל חו"מ סי' י"ל] מ"מ נהי דמקני לא קני, מ"מ חייב לשלומי, דעכ"פ ל"ש נפשו ש"א קצה אלא באיסור מצד עצמו:)** וא"כ הרי נסתר כללו של הרמב"ם (לד' הט"ז) במצה גזולה גופה דאיירי בה, דאיך כ' הרמב"ם כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בה י"ח, והלא בגזולה בשוגג ברוכי מברך, וי"ח אינו יוצא בה

וע"כ עלינו לאמר אליבא דט"ז דבאמת אין הדבר כן, וכמו דשאני מצת טבל בשוגג ממצה גזולה בשוגג לענין בהמ"ז, כך שאני היא גם לענין יציאת י"ח, דאע"ג דבטבל בשוגג אינו יוצא, מ"מ בגזל בשוגג יוצא, וטעמא רבא אית בהו לחלק, דהתם בטבל איסורא אחפצא רמי' החתיכה עצמה היא חתיכה דאיסורא, ובשביל שגגתו של האוכל עדיין לא פקע איסורא מן המאכל, וממילא הוי מהב"ע: משא"כ במצה גזולה הא אין על המאכל שם איסור כלל, ואיסורא רק אגברא הוא, שהוא אוכל את שאינו שלו, וכיון דבאוכל תלי' מלתא שפיר יש לחלק בין אוכל מזיד לאוכל שוגג, והיכי דאוכל שוגג לאו עבירה מקרי כלל. ולפי"ז הדר ניחא כללו של הרמב"ם, דלדידי' באמת אף דערב ותני טבל וגזל, מ"מ י"ל דלאו בחדא מחתא מחתינהו אלא דכייל לכ"א כפי מה שהוא, היינו דבטבל בין במזיד ובין בשוגג לא ברוכי מברך ולא י"ח הוא יוצא בה, ובמצה גזולה, אי במזיד, ג"כ לא ברכה איכא ולא מצוה איכא, ואי בשוגג