המדרש והמעשה בראשית מח

פרשת תולדות [ביאור הפטורת תולדות, עפ"י דרך ההלכה, בענין מצוה הכאה בעברה ופרטיה] והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה. שינה וכתב "גזול" בלא ה"א הידועה, ואצל פסח וחולה נכתב ה"א הידועה ולפי משפט הלשון כך הי' צ"ל: והבאתם את הגזול ואת הפסח). והבאתם את המנחה (זה כפל לשון, שכבר נאמר והבאתם). הארצה כו' וארור נוכל ויש בעדרו כו' ונודר וזובח משחת כו' (כפל לשונות הרבה יש כאן, וצריך ביאור)

הנה בש"ס [סוכה ל', א']. יליף מקרא זה דמלאכי לפסול מצוה הבב"ע. והתוס' [סוכה ט' ד"ה ההוא], כ' דלמ"ד מהב"ע מה"ת, הא דפסילי סוכה ולולב הגזולים, ג"כ מטעם מהב"ע הוא דפסילי. וע"ז הקשה בשו"ת חת"ס [ח"ו, רי"פ לוה"ג] דא"כ אף גבי קרבן נימא הכי וקרא דקרבנו א הגזול ל"ל תי"ל דהוי מהב"ע

עוד הקשה בחת"ס שם למה באמת יליף הש"ס ריש פ' לוה"ג שם לפסול מהב"ע בקרבן מקרא דמלאכי, שהוא דברי קבלה, תי"ל מהא דקרבנו ולא הגזול. [שהוא ג"כ מטעם מהב"ע כדמשמע בגטין נ"ה]. ואולם עוד קרא אחרינא מייתי הש"ס שם לפסול מהב"ע, וג"ז מדברי קבלה, אני ד' שונא גזל בעולה כו'. ובאמת טעמא בעי למה טרח הש"ס למילף מדברי קבלה, היכי שיש לו מקרא מה"ת

והנה מה שדקדק הכתוב לאמר שונא גזל בעולה דוקא (ואטו בשלמים מי כשר גזול)? כבר הביא החת"ס להא דתרגום יונתן, דהוא פירשו לא מל' עולה, אלא מלשון עולה, וג"ז יפלא, דאיזה גזל אינו בעולה?

ולדעתי יבואר עפי"מ שנדקדק עוד במקרא זה: "אני ד' שונא גזל כו' אוהב משפט" כו' ואחז כאן שני הקצוות, האהבה מקצה האחד אצל המשפט והשנאה מקצה השני אצל הגזל, ואיזו היא המדרגה האמצעית שבינותם?

הנראה לי בהקדם מ"ש ההג"מ, [פ"ו מה' חו"מ, בשם הרוקח], לתקן משום חשש דמצה גזולה שיאמר כ"א כל מי שתגיע מצתי לידו ה"ז לו במתנה. והק' השג"א [סי' צ"ב]. מאי מהני זה, והא בדאורייתא אין ברירה, ודמי למ"ש ז"ל [ב"ק ס"ט]. באומר כ"מ שילקטו עניים היום ה"ז הפקר, דלמ"ד אין ברירה לא מהני לפוטרו ממעשר. ותי' השג"א דס"ל להג"מ דפסול דמהב"ע אינו אלא מדרבנן, והא בדרבנן יש ברירה. עיי"ש

ואולם יקשה לפי"ז הא דסוכה [מ"ב, א']. במשנה שם, ביו"ט ראשון שחל להיות בשבת שהזקנים מניחין את לולביהן בלשכה, ומלמדין אותן לאמר כ"מ שיגיע לולבי לידו כו' ולהנ"ל קשה, דלמ"ד מהב"ע מה"ת, איך יפרנס משנה זו, ומה הועילו זקנים בתקנתן, כיון דבדאורייתא אין ברירה. אך באמת יש לתמוה על גוף ד' המשנה כאן, דלעיל [ד' מ"א, שם] תנינן יוטה"ר שחל בשבת כו' וכאו"א מכיר את שלו כו' משמע דגם הזקנים הכירו את לולביהן, וא"כ למה הוצרכו להתנות כאן במשנה אחרונה

והיה אפשר לומר דמשנר קמייתא להדי' לענין נטילת הלולב דיו"ט ראשון מיירי, דהוי מה"ת, ובעינן לכם, וכמו"ש התם "אין אדם יוצא י"ח ביו"ט הראשון" כו' והתם באמת לא מהני תנאי דכ"מ שיגיע, דהא בדאורייתא אין ברירה, וכד' השג"א, ואז באמת צריכים הי' כאו"א, ואפי' הזקנים שבהם, למיהב דעתייהו ולהכיר את שלו. ולהכי תני כאו"א מכיר את שלו, משא"כ במשנה בתרייתא י"ל דקאי איו"ט ב', היינו לאחר שכבר יצאו ביוט"ר שחל בשבת חובת יומא קמא, ומשום איסור הוצאה הוזקקו להשאירן בעזרה, וע"ז אמר "והזקנים היו מניחין