המדרש והמעשה בראשית מז

עלי' ליכא זכיי', נימא באמת דאינה מקודשת, ודלא כריב"ב וא"כ לא הועיל הא"מ בתירוצו

וגם לשיטת התוס' אין מעמד לד' הא"מ, דהא לתוס' (דס"ל דיבם קטן באמת אינו קונה ד"ת) צריכין אנו ליכנס בדוחק גדול דאעפ"י דמה"ת אין שום קנין באמת ליבם קטן, מ"מ טרח וכתב קרא למעט ממיתה וממילא נשמעינן מהדא דמיקני ג"כ לא קני, והדוחק מבואר, דהא בזה אין ביטול הקנין תלוי במיעוטא דמיתה כלל. וא"כ ל"ל לקרא למעוטי ממיתה, לימעוט מקנין להדי', ואס"ד כריב"ב, דהסברא נותנת שיועיל קדושי אב ד"ת, (ורק עי"ז דאין הבא עלי' במיתה, משו"ה לא יועילו מצד דלא הוי זכות גמורה וכסברת הא"מ) א"כ מנא ולמה לי' לאוקמי לקרא ביבם קטן, דאין לקדושיו שום כח מה"ת כלל, הא עדיפא לי' לאוקמי' בקדושין ע"י זכיי', דאי הוי הבא עלי' במיתה אז הוי מהני באמת ד"ת, והא גופה קמ"ל קרא, דאין הבא עלי' במיתה, וממילא אה"נ דלא מהני דהא בהא תלי' וכד' הא"מ. ומדלא מוקי הכי, ש"מ דאין שום סברא שיועילו קדושי אב ע"י זכיי' ד"ת, (אף לבר מפטור דמיתה), וכד' מהרי"ט, ולא כריב"ב במה שהגין הא"מ בעדו

ואמנם אף שהוכחנו דבמה שהגינו בעל נוב"י ובעל א"מ על שיטת ריב"ב יש להשיב על דבריהם, וסו"ס סוגי' זו דקדושין י"ט הוי תיובתי', מ"מ היסוד שבנה שם הנוב"י, דגם בקדושי גדול הי' הדין נותן שלא תהני שליחות משום תופס לבע"ח, ומה דמהני א"ז אלא או משום מגו דזכי לנפשי', או משום דכיון דאין האשה מתקדשת אלא מדעתה ל"ש בזה תופס לב"ח זה ודאי אמת

ואולי זה הוא מה שהעירונו חז"ל להתבונן אל שני טעמים אלו (שהם יסוד גדול בשליחות דקדושין) איך הם רמוזים בקרא דאליעזר (שהוא הי' השליח הראשון לקדש את האשה): הטעם האחד מפורש בקרא "ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה", (כלומר שהדבר תלוי בדעתה, אם לא תרצה לא תלך, וממילא מזה גופא מוכח שאם תרצה, אז יכולה היא להתקדש גם ע"י שליח, וכמו"ש לעיל בכונת המשנה "האיש מקדש בו ובשלוחו", דמדתני בשלוחו כבר א"א למיטעי שהוא מקדש בע"כ). והטעם השני הראו לנו חז"ל שהוא רמוז במסורה "ואומר כו' אולי לא תלך אלי כתיב" (אלא דכונת הרמז לא אל בתו כמו"ש רש"י ז"ל, רק אלי ממש), כלומר גם אני בר קדושין וע' כתובות כ"ח עבד אסור בת"ת וע' יומא כ"ח אליעזר זקן ויושב כו' וע"כ דאליעזר עבד משוחרר הי'], וגם "אלי" היתה יכולה זו להתקדש, וממילא בטלה טענת תופס לבע"ח, מטעם מגו דזכי לנפשי'. לפי"ז אין צורך לדחוק ולומר בכונת הכתיב דאלי, כי אל בתו נתכוין, (מה שאין כאן מקומו כלל, ובדבריו עם אברהם הי' צריך לאומרו) אך אלי' ממש, ובאשר עיקר כונתו של אליעזר בזה היתה, לפי דברינו, להשריש בלבם של בתואל ולבן (אשר בקשו להשמיט ולהמשיך מסירת רבקה אליו) כי הדבר כבר נעשה ונגמר בתוקף השליחות אשר לו ע"כ מדוקדק מאד מה שבא רמז זה דוקא כאן, בדבריו של אליעזר עם קרובי הנערה, הקרי דאולי והכתיב דאלי, ששניהם מודיעים, כי יש שליחות בקדושין, וכבר נעשה מעשה

ואמנם בטלין דברינו מפני דברי רש"י ז"ל שסמך לרמז זה את מאמרם ז"ל בת היתה לאליעזר כו' אבל כבר הראיתיך בעיניך שחז"ל במדרש לא כך אמרו ובודאי שאין כונתנו לומר שהיו בתואל ולבן בקיאים בטיב קדושין, ושדבר עמהם אליעזר ברמזים כאלה, ברם בכונת המסורה ובדחז"ל לא נפלאת היא דרך זו, כדרכם בקדש להסמיך גופי תורה והלכות אל השינויים שבמסורה

עכ"פ יצא לנו מדברינו שמה שהתאמצו הג' נוב"י והג' א"מ ז"ל לחזק שיטת הר"י בר ברזילי כנגד המהרי"ט, דבריהם מוקשים מן הסוגי', ושיטת הש"ס מכרעת כד' מהרי"ט דאין קדושי תורה לקטן אפי' ע"י זכיי' דאב; וגם מה שחידש בעל מ"ל ז"ל דשליח שקידש קדושי ספק אינה מקודשת כלל, גם לוא יהי' כן אין זה אלא היכי דאפשר הוי בקדושי ודאי, ושליח הוא ששינה, משא"כ היכי דא"א בקדושי ודאי, ועביד השליח מה דהוי אפשר לי' למיעבד אז חלין גם קדושי ספק שלו, וכבר הזכרתי שבס' אבני מלואים לא משמע כן, וזהו מה שרצינו לבאר במאמר זה: