המדרש והמעשה בראשית מה

פרשת חיי שרה (בענין קדושין ע"י שליח בשביל גדול ובשביל קטן) ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה כו' אלי כתיב כו' בת היתה לו לאליעזר כו'. כך פירש"י (ועיקר המאמר בב"ר סי' נ"ט, אלא דשם במדרש נסמך לקרא דויאמר אליו העבד, ורש"י סמכו לקרא דואומר אל אדוני). ולפי ד' רש"י ז"ל, שעל בתו נתכוין, אינו מדוקדק, דא"כ היו אלו דברים שבין אליעזר לאברהם, ובאולי הראשון מקומו, (היינו בדברי אליעזר לאברהם, אולי לא תאבה כו') ומדנכתב אולי הראשון מלא, ורק השני נכתב חסר, היינו כשחזר אליעזר לספר הדברים לבתואל), נלענ"ד לאמר כונה אחרת ברמז זה

בהיות המאורע הזה הראשון שבתורה לקדושין ע"י שליחות [ע' כתובות נ"ז וע' תוס' כתובות, ז', ד"ה שנאמר] ע"כ נימא בה דברים אחדים וממילא נבא גם אל מבוקשנו. ונקדים קושית התוס' [קדושין ב' ב' ד"ה אי תנא]. אמאי דאמר התם הש"ס דלהכי תני האשה נקנית ולא תני האיש קונה, דאי תני קונה הו"א אפילו בעל כרחה, והקשו התוס' ממשנה דלקמן דתני האיש מקדש בו ובשלוחו, ולא תני האשה מתקדשת לולא חששו כלל לטעות דבע"כ). עיי"ש בתוס'

לענ"ד יש לישבה עפי"ד הג' נוב"י ז"ל, [מ"ק אה"ע, סי' ס"ד] עמ"ש שם חתנו הר"י, לדחות שיטת הר"י בר ברזילי (דאב מקדש אשה לבנו קטן קדושי תורה מטעם זכיי') מד' הש"ס [קדושין י"ט א'], דאמר התם מהו שמייעד לבנו קטן כו' ת"ש א"א פרט לאשת קטן, וא"א מייעד א"כ מצינו אישות לקטן כו' ואלא מאי אינו מייעד א"כ מ"ט מיעטי' קרא כו' אר"א הכא ביבם קטן עסקינן כו' ומסיק הש"ס דמייעד לבנו גדול ולא לקטן. ואי כד' הר"י בר ברזילי, למה אינו מייעד גם לקטן ומטעם זכיי'. והשיב עליו הנוב"י להצדיק את ד' הריב"ב, ותוכן דבריו ז"ל, דבאמת בדין הי' שלא תועיל שליחות בקדושין, משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים (דהא אוסרה על כל העולם) אלא די"ל דמהני מטעם מגו דוכי לנפשי' (היינו מגו דמקדשה השליח לעצמו) אך באמת הא מהני שליחות אפי' בשהיא ערוה על השליח ומותרת למשלח (אעפ"י דל"ש התם מגו דזכי כו'), וע"כ משום דל"ד כלל למציאה ולחוב, דהא הדבר תלוי בדעתה וברצונה, ואולי לא תתרצה להתקדש לאחר ול"ש תופס לבע"ח, וכ"ז בקדושי אשה בת חורין, אך ביעוד, דלדעת התוס' [קדושין ה', ד"ה שכן] שיכול לייעדה בע"כ, א"כ כשמייעדה לבנו הוי תופס לבע"ח, וכגון כשהיא אסורה על האב ומותרת לבן דל"ש מגו דזכי לנפשי'), אלא דבכ"ז לבנו גדול מהני מטעם גזה"כ דיעוד, משא"כ בקטן, דאף לריב"ב אינו מטעם גזה"כ, אלא מטעם זכיי', ובבע"כ ל"ש זכיי' משום תופס לבע"ח. והיינו דקאמר הש"ס דמטעם יעוד ובבע"כ לא מהני לקטן, ואה"נ דברצונה ומטעם זכיי' מהני, כשיטת הר"י בר ברזילי. עכת"ד הנוב"י

לפי"ז ניחא קושית התוס', דעד כאן הוי אפשר לטעות ולומר דאיש קונה אפי' בע"כ, אלא מקמא דאשמעינן תנא דמהני שליחות בקדושין, ומשו"ה במשנה ראשונה, דאכתי שליחות לא אשמעינן, תני האשה נקנית להודיענו דמדעתה דוקא, משא"כ התם בפ"ב, דתני האיש מקדש בו "ובשלוחו", תו ל"ש לטעות דאפי' בע"כ, דאי בע"כ א"כ לא תהני שליחות כלל, (עכ"פ כשהיא אסורה על המשלח) משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים

ואמנם לכא' יש להקשות ע"ד הנוב"י בשיטת הריב"ב, דלדידי' הא דמסיק הש"ס דאין יעוד לקטן א"ז אלא מטעם יעוד ובע"כ, אך מדעתה ומטעם זכיי' אה"נ דמהני, א"כ הדרא לדוכתה קו' הש"ס שם "א"א דמייעד מצינו אישות לקטן" והלא לריב"ב אף למסקנא דאינו מייעד, עכ"פ