המדרש והמעשה בראשית מב

לדברינו יצוייר לפעמים דאדרבא נבלה עדיפא למיהב לי' מלשחוט לו כשרה, לפי"מ דאסקינן בשיטת הרמב"ם דעכ"פ ביוהכ"פ מוטב לנחור לו ע"י א"י מלשחוט ע"י ישראל: **(שוב ראיתי דבסגנון דומה לזה תירץ בנוב"י (מ"ק או"ח ל"ו) הא דהשמיט הרמב"ם לענין יוהכ"פ לדינא דברייתא טבל ונבלה כו' טבל תחילה כו' עיי"ש. וקצת תימא על הנוב"י שחתר גם הוא ז"ל למצא השנויים שישתנה בהם דין החולה באסורין ביוהכ"פ, ולא העיר מאומה האיך יהי' דינו לענין שחיטה

ואגב אעיר מה שראיתי לגאון אחד שהקשה למ"ד שבת הותרה אצל פקו"נ מש"ס (נדה ל"ח) חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן בד' בשבת כדי שלא יבאו נשותיהן לידי חלול שבת בשעת לידתן כו' ולמ"ד הותרה למה חששו עכ"ד, ולק"מ דדבר זה אין לו שייכות כלל לענין פקו"נ אי הותרה אי דחוי', ואי איכא למיתלי בפלוגתא, בפלוגתת הרז"ה והרמב"ן יש לתלותה הובאה [בר"ן שבת פראד"מ] לענין אשתפוך קודם המילה חמימי דלאחר המילה עיי"ש

)** כ"ז י"ל בד' הרמב"ם, שידועה דרכו ז"ל להשמיט כל שנוי דין שאינו מפורש בדחז"ל, אך על שאר הפוסקים קשה, דכל כהאי הוי להו להשמיענו שנוי וחידוש דין זה ביוהכ"פ, ומדסתמו ולא פירשו, סתמא כפירושו, דבאמת גם בזה אין בין יוהכ"פ לשבת, וע"כ דיהי' מוכח מזה דלענין שחיטה בשבת טעמו של הרא"ש עיקר, דמשו"ה שוחטין ולא נוחרין ע"י א"י משום דנפשו של חולה קצה באיסורין, ולטעם זה ודאי דכבר ישוה דין יוהכ"פ לשבת, דמאי מהני מה דמצד הדין אין איסור נבלה חל משום איסור יוהכ"פ, סו"ס הא נפשו של חולה קצה בו

ואמנם גם טעמו של הראב"ד יש ליישב. ומשום דאנן כר' יוסי ס"ל לגבי ר"ש (דבשני איסורין אעפ"י שאאחע"א מ"מ קוברין בין רשעים גמורים), וא"כ עכ"פ יש עליו איסור נבלה גם כן, ושפיר י"ל דאיסור דיוהכ"פ ניתן לדחות אצלו ולא איסור נבלה

אך עכ"פ טעמו של הר"ן ודאי לא יתפרש לענין יוהכ"פ, דמאי עובר אכל כזית וכזית איכא הכא, והלא אין כאן לא מלקות ולא עונש משום איסור נבלה. ומד' הר"ן שהביא עלה הא דנזיר דלוקה אכל כזית וכזית, משמע דאצלו ריבוי המלקות הוא העיקר. ודלא כמג"א ס' שכ"ח שכ' דגם בח"ש יש איסור אכל משהו, ואפילו למג"א, עכ"פ התם מתרבין האיסורין אכל משהו, משא"כ הכא דלענין רשעים גמורים כך לי ב' איסורין כך לי ג', ולהר"ן הריבוי הוא העיקר, והבן כי קצרתי בזה). הוא הדבר אשר הועדנו למעלה להוכיח דמסתימת כל הפוסקים משמע דלא כר"ן, ועתה נשוב לביאור ד' המדרש פלאי שהבאתי (מ"ש אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת) דכל יסוד ביאורו הוא אליבא דר"ן, ואנחנו הוכחנו דדעת הפ' מכרעת דלא כותי'

ולענין ביאור ד' המדרש פלאי זה נלע"ד בדרך יותר מרווחת, דהנה בש"ס [יומא פ"ה ב'] ילפי כמה תנאי להא דפקו"נ דוחה שבת, ר"י א לה מבא במחתרת, ר"ע מהא דלהחיות אפילו מעל מזבחי כו' ועבודה דוחה שבת, ק"ו לפקו"נ כו' ר"א יליף לה ממילה שהיא רק א' מאבריו של אדם כו' ולבסוף מסיק דהא דשמואל עדיפא מדכולהו, וחי בהם ולא שימות בהם (דלכולהו אית להו פרכא, אשכחן ודאי, ספק מנא לן), וקשה הא לכאורה דרשה דשמואל פשוטה היא, ולמה באמת נדו מינה גדולי התנאים, ובקשו להם ילפותות רחוקות א ונלע"ד דבאמת גם הא דשמואל לחוד לא סגי, דנהי דידעינן מהא דאין חיוב על האדם למות בשביל מצות התורה (לבר מתלת) מ"מ דלמא אין זה אלא באותו האיש עצמו שבא בסכנה, אך מהי"ת להתיר לאחרים לעבור בשביל אונסו שלזה, הא על האחרים אין שם אונס, ורק ל"ת דלא תעמוד על דם רעך, ומנ"ל שגם ל"ת זו דוחה שבת, ומנ"ל דאמרינן לאדם חטא בשביל שיחי' חברך ל וזה קשה רק לילפותא דשמואל, דוחי בהם רק על אותו האיש נאמר, שחייו באו בסכנה, אולם מהא דמילה כבר נדע שגם אחרים רשאים, שהלא במילה בזמנה (שרק היא הותרה בשבת) מלאכת המילה ע"כ נעשית ע"י אחר, והתיקון בגוף הנימול, וכן מהא דעבודה, דאמרינן להחיות אפי' מעל מזבחי הכהן הוא הדוחה את העבודה המוטלת עליו, כדי להחיות לאחרים על ידי לימוד זכותו: