המדרש והמעשה בראשית מ

שפיר השמיט השו"ע כאן בה' יוהכ"פ לחילוק זה בין רוטב לבשר, וד' המג"א צע"ג, דמאי קל הוא ברוטב לענין יוהכ" ואמנם בס' תפ"י סוף יומא הביא בשם שו"ת הלק"ט לדון לענין מים ביוהכ"פ מדלא זיין, עיי"ש, אך גם הרהמ"ח שם מסיק דלענין יוהכ"פ אין שום נ"מ בזה

שוב ראיתי שהב"י כ' מעין זה [בטוא"ח תרי"ז] בד' הרמב"ם, במה שגם הרמב"ם השמיט בה' יוהכ"פ הא דקל הקל תחילה, והטור הזכירו, אולם ראה זה פלא במה שכ' שם הב"י דהטור איירי בשמאכילין לה דברים האסורים מצד עצמם, והרמב"ם איירי בשמאכילין דברים המותרים מצ"ע, ואינם אסורי' אלא משום יוהכ"פ, ע"כ, והוא תמוה, דהרמב"ם בה' שביתת עשור כ' להדי' מאכילין אותו אפילו שקצים ורמשים כו'

והנה איתא [בכריתות כ"ד] האוכל נבלה ביוהכ"פ ר' שמעון אומר פטור (משום דס"ל אין איסור חע"א), ופירש הריטב"א [בחידושיו לקדושין ע"ח ב'] דלר"ש פטור מאחת וחייב על אחת, היינו אם נתנבלה ביוהכ"פ אז פטור משום נבלה, דלא חל על יוהכ"פ, ואם נתנבלה בעיוהכ"פ פטור משום יוהכ"פ דלא חל אנבלה (דר"ש לטעמי' דאאחע"א אפילו בכולל), ולפי"ז קשה לי, אנן לדידן נהי דלא קיי"ל כר"ש בהא דאאחע"א בכולל, ואם נתנבלה בעיוהכ"פ אה"נ דלדידן חייב שתים, היינו גם משום יוהכ"פ, דהוא איסור כוללן אך זה ודאי דאם נתנבלה ביוהכ"פ אז לא אתי איסור נבלה הקל וחייל אאיסור יוהכ"פ הכולל והחמור גם יחד וע' רמב"ם פי"ד מה' מ"א, ובס' לח"מ פ"ו מה' תו"מ ה"ש וא"כ איך נפרנס את ד' הש"ס [יומא ס"ד שם], דאוקי רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו היום, הא אע"ג אי נסבור כפשיטותו של הראב"ד, דשוחטין לחולה בשבת, מ"מ ביוהכ"פ ודאי מוטב לנחור לו ע"י עכו"ם, אם אפשר, משישחוט לו ישראל, וזה בין לטעמא דראב"ד ובין לטעמא דר"ן, לר"ן ודאי קשה, דמאי עובר אכל כזית וכזית איכא הכא, הא לית כאן איסור נבלה כלל כשינחרנה ביוהכ"פ, ואינו עובר אלא אכל כותבת וכותבת משום יוהכ"פ, בין שהיא שחוטה ובין שהיא נחורה, ולראב"ד ג"כ קשה, איך נאמר דאיסור נבלה, דלא פגע בי' ראשון לא הותר, והא התירא דנבלה ממילא קאתי דלא שביק לי' יוהכ"פ למיחל עליו: **(ואין לומר דמדנבלה הוי בכזית ויוהכ"פ בכותבת, ואם כן כזית אינו אלא כח"ש לגבי יוהכ"פ, וחל עליו איסור נבלה, וכעין מ"ש התוס' [חולין ק"ב ב'] לענין אמה"ח וטרפה, וריטב"א לא אמר אלא לר"ש לשיטתי' דס"ל כ"ש למכות, זה אין לומר, דריטב"א להדי' כ' שם דבנתנבלה ביוהכ"פ אף רבנן דר"ש מודו עיי"ש

)** והיה נלע"ד לתרץ דרבא לשיטתי', עפימ"ד [ביומא ו'] אמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור, וע' תוס' שם דלחד לישנא ס"ל לרבא הכי באמת, וידוע מ"ש הרשב"א [ס' תרפ"ט] דלמ"ד טומאה הותרה גם פקו"נ אצל שבת הותרה ולא דחוי', ולפי"ז אף אי נימא דאיסור נבלה אין כאן כשינחרנה ביוהכ"פ, מ"מ הא גם איסור מלאכה דיוהכ"פ אין כאן אצל חולה למ"ד הותרה, ואין חיוב כלל להשתדל להקל איסורו [לל"ב דיומא ו' ע"ב עיי"ש], וניחא מה דלרבא לשיטתו שרי לשחוט לו ביוהכ"פ, אלא דא"כ שקול יהי' הדבר וכמו דאפשר בשחיטה כך אפשר בנחירה, והדר תיקשי למה לי' למשחט לאמו של שעיר ולמשוי' לי' לשעיר מחוסר זמן? אך באמת זה לק"מ דהא אנן השתא אליבא דרבא, ואי ס"ל פקו"נ הותרה קיימינן, ואליבא דמ"ד הותרה כבר כ' הרא"ש דאפילו איסור דרבנן לא יהבינן לי' מן המוכן, ומוטב לשחוט ועי"ש, ובמג"א או"ח שכ"ח]

ולפי"ז י"ל דרבא לשיטתי' בדוקא קאמר כגון ששחט לאמו היום, ואפי' ביוהכ"פ, והוא עפי"מ דאמר רבא [ביבמות, ל"ג]. דכו"ע (היינו בין לר"ש ובין לר' יוסי) אין איסור חע"א ס"ל, ובלקוברו בין רשעים גמורים קמיפלגי, כלומר דלר"י אעפ"י שאאחע"א מ"מ מי שעבר על איסור שחל על איסור שני, עכ"פ כרשע גמור של ב' איסורים דיינינן לי', ולר"ש אינו כן הרי דלר"י מה דלא חל אע"א א"ז אלא דלא אתוסף מלקות בשביל האיסור השני, אך