המדרש והמעשה בראשית לט

ברוטב, ואם לאו נותנין לה הרוטב עצמו, וא"ל נותנין לה המאכל עצמו, עכ"ל, וצ"ע למה נמנע המחבר לבאר פרט זה? והלא מבואר הוא בש"ס [יומא פ"ב] עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב וא"ל כו', והרמב"ם בה' שביתת עשור ג"כ השמיטה ולא הביאה עיי"ש, ויש לומר בפשיטות, דלכ"ק הא קיי"ל [חולין קי"ב] הטמאין לאסור צירן ורוטבן, וא"כ מאי קל הוא זה מה שמקדימין לתת לה את הרוטב? ע"כ או משום דאינו אלא איסור עשה מרבוייא דהטמאים, או דרוטב המהול במים שאני דהוי רק טעמו ולא ממשו, וע' בב"י [יו"ד סי' צ"ח] ובפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב פ"א דהיכא דאיכא כזית בכא"פ, ונמחה האיסור, תלי בפלוגתת הראשונים גבי טכ"ע, ולהרבה ראשונים בשר שנתן טעם במים ונעשה רוטב, אף בשיש מן האיסור כזית בכדא"פ, לא הוי אלא טעמו ולא ממשו, ואין לוקין עליו, ומשו"ה מקדימין לתת הרוטב הקל, וע' ר"ן [נדרים ח'] דכל מידי דאתא מדרשה אעפ"י שהוא מה"ת שבועה חלה עליו, וע' או"ח סי' קנ"ח במג"א מ"ש בדעת רש"י דברכות נ"ב דמשקה היוצא מבשר תורת אוכל עליו, דוקא משל עצמו, אבל רוטב מקרי משקה עיי"ש, וע' ט"ז יו"ד פ"ט ס' קטן ה'] **(עפי"ז יצא לנו דין חדש גם לענין שחיטה לחולה בשבת, דהיכי דהחולה אינו צריך לבשר, רק לרוטב ומרק, (וזו מלתא דשכיחא טובא אצל חולים) אז עכ"פ לשיטת הר"ן אין לשחוט לו בשבת, היכי דאפשר בנחירה. דהא כל טעמו של הר"ן אינו אלא משום דבנבלה עובר אכל כזית וכזית, והא בטעמו ולא ממשו אין שם מלקות כלל ובפרט בסתם רוטב המהול במים

ואף לפימ"ש המג"א [שכ"ח, ס"ק ט']. בד' הר"ן דאפילו בפחות מכזית עכ"פ איסור יש בכל משהו, (היינו למ"ד ח"ש אסור' מה"ת) מ"מ עכ"פ לשיטת רש"י ודעמי' דטכ"ע דרבנן, ודאי דמוטב לנחור ע"י א"י מלשחוט ע"י ישראל, ופלא שלא העירו ע"ז הפוסקים, ואולי משום דס"ל לדינא כרא"ש וכרשב"א, ולדידהו מוטב לשחוט מלמיהב לי' אף איסור דרבנן, כמו"ש המג"א שם

ועל מ"ש המג"א אליבא דר"ן, דאף בפחות מכזית הא עכ"פ איסור ח"ש יש אכל משהו, ראיתי שהקשה עליו הג' מוהרש"ק [בספרו סה"ח או"ח שם] עפ"י מ"ש המ"ל [פי"ח מה' שבת] דח"ש גם במלאכות דשבת אסור מה"ת, א"כ אכתי קשה מה הרוחנו בשחיטה הא גם בזה יש איסור בכל משהו משום ח"ש דמלאכת שבת עיי"ש, ולענ"ד לק"מ, דע"כ לא אמר המ"ל אלא בשאר מלאכות דשבת, דהוי מתקן מצד עצמו, וכגון ההיא דכ' רש"י [שבת, ע"ד.] גבי ח"ש דאפייה שנסתייע מיני' המ"ל עיי"ש, משא"כ בשוחט דהוי מקלקל מצד עצמו, ואין תיקונו אלא להוציאו מידי אמה"ח, א"כ כל אימת דלא שחט בו רוב שנים עדיין לא נפיק חיותא, ואין בו משום נטילת נשמה, מאי אמרת משום חובל, הא פ' הרמב"ם [פ"ח מה' שבת, ה"ז], דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם וא"כ לא עדיף ח"ש משיעור שלם אילו הוי מקלקל, דג"כ אינו אסור אלא מדרבנן, ושפיר כ' המג"א דאף באינו צריך אלא לח"ש מוטב לשחוט מלנחור, דעכ"פ במלאכה דשחיטה ח"ש מותר מה"ת, ומשום מקלקל, משא"כ בלאו דנבלה

וממ"ש [שבת, קל"ב ב'] מהלקטין כו' ואם לא הילקט ענוש כרת כו', כגון דלא אסתפק ואשתכח דעביד חבורה, דמשמע לכא', דאף בח"ש, אע"ג דאכתי גברא לא איתקון, מ"מ תו לא חשבינן לי' מקלקל. אין מזה קושי' על דברינו, דהתם עכ"פ משום סופו מיקרי תיקון, משא"כ כשאתה בא לחלק את האיסור למשהויין ולמיהב איסור תורה על כל משהו ממנו (וכמו שהקשה מהרש"ק) זה אפשר רק באיסור דנבלה, ולא בשחיטה, דמדאתן לחלק הא עכ"פ בתחילתו ליכא תיקון, והבן זה:)** ולפי"ז הנ"מ במאכלות אסורות וכגון בגונא דאיירי בי' ברייתא דיומא עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר" דשם הבשר הוי ממשו של איסור, והרוטב (היינו עכ"פ הרוטב המהול במים) אינו אלא טעמו, משא"כ לענין איסור יוהכ"פ, דכך לי אסורין המוהל או המים כמו הבשר עצמו, ואידי אידי בלאו וכרת, א"כ מה לי בשר מה לי רוטב, ע"כ