המדרש והמעשה בראשית לח

שלש שיטות יש בטעמא דהא מילתא דשוחטין לחולה בשבת, א) שיטת הר"ן דלעיל, ב) שיטת הראב"ד בשם הר"מ דאיהו מארי דהאי דינא [הובא ברא"ש יומא, פ' יוהכ"פ כ' י"ד]. שפ' לשחוט, משום דחולה זה איסור שבת הוא דמעכבו כו' ועוד שא"א שלא יהי' קטן אחד בסוף העולם **)ובקרבן נתנאל שם פירש דבריו וז"ל והותר לשחוט בשביל הקטן עכ"ד. והוא תמוה, דהאיך פשיטא לי' לבעל ק"נ יותר לשחוט בשביל קטן מבשביל חולה גדול, והא איפכא מסתברא, דבחולה גדול עכ"פ יש איסור נבלה עליו, וע"י השחיטה אנו מצילין אותו הימנו, ושייך בי' כל ג' הטעמים המובאים למעלה, לשחוט ולא לתת לו בשר נחירה, משא"כ בקטן, דאין בי"ד מצווין להפרישו כלל, ובאחר שאינו אביו גם מצות חינוך דרבנן ליכא, ומהי"ת נתיר איסור סקילה בשבילו, ובפרט לטעם הר"ן ודאי קשה, דהא הקטן אינו עובר אאיסור נבלה כלל, וכמדומה שגם טעם הרא"ש דנפשו ש"א קצה במאכל איסור ל"ש בקטן, ועכ"פ לכלהו טעמי טפי מסתבר להתיר איסור שחיטה בשביל חולה גדול מבשביל קטן, ולפירושו של הק"נ בדברי מהר"מ תלי תני' בדלא תני' וצ"ע, ולענ"ד דהר"מ לא על שחיטה קאי, אלא כלפי שאמר שם טעמא דשוחטין לגדול, משום דהותרה שבת אצל מלאכות אחרות בשביל חולה, כגון לבער ולהחם לו חמין, ובאמת זה לא פסיקא לי' למהר"מ, דהא יצוייר שלא יצטרך חולה זה להיתר מלאכות אחרות. רק לבשר בלבד ולאוכלו באומצא, ע"ז כתב דהא עכ"פ הותרו מלאכות אחרות אלו אצל קטן, שא"א שלא יהי' בסוף העולם, ועדיפא לי' למינקט קטן מלמינקט חולה גדול אחר, משום דכבר כ' התוס' ופסחים מ"ו ב'] גבי הואיל, דחולה שיב"ס לא שכיח, ולפי"ז יצא לנו דין חדש דעכ"פ לקטן מוטב לתת לו איסור נבלה מלשחוט עבורו בשבת, וזה כתבתי כבר רבות בשנים, שוב נדפס ס' משנה ברורה על ה' שבת ומצאתי שגם הג' המחבר שליט"א כ"כ לדינא, ולא הזכיר דבס' ק"נ לא פסק כן אך כבר העלתי שדברי הק"נ בזה צ"ע. [וע' ב"י או"ח שמ"ג ובפרמ"ג משבצות ס"ק א' דבשאר איסורין עכ"פ מלקות ליכא, אפי' במאכיל לקטן בידים. עיי"ש]:) ג) שיטת הרא"ש משום דנפשו של חולה קצה באסורים והנה על כולם יש לשאול למה הוצרכו הראשוני' ז"ל לבקש ממרחק ולהסתייע ע"י סברות חצוניות, והא שאלה זו, שנשאל הראב"ד, הוא גמרא ערוכה [יומא, ס"ד א']. דמשכח שם רבא שיפסול שעיר המשתלח משום מחוסר זמן לכגון שיש לו חולה בתוך ביתו ושחט לאמו היום", הרי להדי' מן הש"ס דשוחטין לחולה ביוהכ"פ, וה"ה בשבת, ואין נותנין לו נבלה דאילו הי' אפשר בנחירה ה"ל לנחור ע"י עכו"ם, ואז לא לבד שהי' ניצול השוחט מאיסור כרת, אלא שגם ניצול המשתלח מפסול דמחוסר זמן, דהא איסור או"ב אינו אלא בשחיטה ראוי' ולא בנחירה כידוע, (ודוחק לומר דרבא איירי בדאי עבר ושחט, דא"כ לל"ל שהי' לו חולה בתוך ביתו, הא אי עבר ושחט גם לבריא הוי שחיטה ראוי' לענין או"ב, כיון דהשוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה כמבואר במשנה וע"כ דבדאי עבר ועביד איסורא לא איירי רבא,. וש"מ עכ"פ דאם יש לו חולה מותר לכתחילה לשחוט) ואולי י"ל דבנותר לחולה כיון דשרי לנחור כשחיטה דמי לענין אוא"ב, וכעין מ"ש הש"ס שם לענין שעיר, שדחייתו לצוק זוהי שחיטתו ויש לעיין בזה אולם באמת לכי דייקינן לא מסתייע דאין הוכחה מד' הש"ס יומא כפשיטותו של הראב"ד אלא דקושי' נמי איכא: **(וב' אחי הרה"ג החריף כמהו"ר אליעזר נ"י העיר דלרבא לשיטתו [שבועות י"ג א']. דמהדר לאוקמי ברייתות דרמיין אהדדי, הא והא כרבי, ומודה רבי בכרת דיומא עיי"ש, משמע דרבא כרבי ס"ל, וא"כ לרבא עכ"פ ביוה"כ טוב לנחור מלשחוט, דהא איסור נחירה קיל מדאינו איסורא דיומא, ובכהא"ג לרבי יוהכ"פ מכפר אף לשאינם שבים, משא"כ שחיטה ע"י ישראל, דהוי כרת דיומא. מכ"ד אחי נ"י. ואמנם אף שדבר חכמה אמר, מ"מ אליבא דאמת א"ז קושי', מדעכ"פ אף איסורא דלאו דיומא אינו אלא דחוי', ואצל פקו"נ הא אידי ואידי דחוי', והבן

)** ואקדים מ"ש המחבר [שו"ע או"ח, תרי"ז ס"ב], עוברה שהריחה לוחשין לה כו' ואם לאו מאכילין אותה עד שתתישב דעתה עכ"ד, וכ' עליו המג"א וז"ל, פי' תוחבין לה כוש