המדרש והמעשה בראשית לה

משום נ"נ הוא דאיכא וא"כ במילה בלא פריעה, אפילו אי נימא דלא הוי אלא מקלקל, דה"ה כאילו לא מל, **(ובאמת קשה לדון בזה משום מקלקל דהא לצורך תיקון הוא. ולא גרע ממקלקל על מנת לתקן. וכעין מ"ש הרנב"ר גבי עשה דוחה ל"ת דגם ההתחלה מקרי בעידנא מדאי אפשר בלא"ה. ודו"ק:)** מ"מ אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור, ובמילה צריך קרא רק משום תיקון גברא (וכמבואר בשבת ק"ו). ובלא פריעה אכתי ליכא תיקון וכעין מ"ש הר"ן פ"ק דחולין לענין שוחט בשבת, אך עכ"פ הא אינו אלא פטור אבל אסור, כדין כל המקלקלין, ע"כ שפיר כתב הב"י ליזהר שלא ימולו ב' מוהלין בשבת, דהא קמא אכתי מצוה לא עביד, ועכ"פ קלקל, ומאיסור דמקלקל לא פליט, ע"כ מוטב דאיהו ליעביד גם פריעה. **(ובזה תבין דקדוק לשונו של החולק על ב"י והוא הב"ה בשם בעה"ת שם שכתב וז"ל ב' מוהלים בשבת א' ימול כו' ואין חיוב בראשון על החבורה כיון שהשני גומר המצוה כו' רצונו כיון דעכ"פ אינו אלא מקלקל א"כ אף רבנן לא גזרו. ודו"ק:)** [וע' בלקוטי שו"ת חת"ס לענין איסור מקלקל אצל חיתוך] הני מילי בשבת דיש במילה לב"י משום חובל, משא"כ ביו"ט, דחובל ליכא מטעם מתוך, ומטעם מתוך אף איסור דרבנן ליכא, [ואף לתוס' ביצה י"ב, עכ"פ הא בצורך מצוה שרי, כדמוכח בפסחים, ה'], ולא נשאר שם אף לב"י אלא מטעם מב"פ, ומלאכה זו אינה אלא אצל גומרה, היינו אצל הפורע, והא איהי עביד מצוה, וא"כ למה יאסרו ב' מוהלין ביו"ט, החותך אע"ג דאכתי לא עביד מצוה, הא איהו גם מלאכת מב"פ לא עביד עדיין, והפורע אע"ג דעביד מב"פ, מ"מ איהו עביד גם למצוה, וזהו מה דשריא רחמנא. ומדוקדק איפא מ"ש הב"י ליזהר בב' מוהלין בשבת דוקא, ומיושב מה שהקשינו למה לא הזכיר יו"ט, דביו"ט באמת אין איסור בדבר אף לב"י, ולפי"ז יהי' דינו של ב"י תלי' בפלוגתא, דלרמב"ם (דאין גם אצל מילה דשבת משום מלאכה אחריתא, אלא משום מב"פ, וכפי מה שהעלינו) יהי' מותר בב' מוהלין אף בשבת כמו במילה דיו"ט, אליבא דב"י, (לפי דברינו)

אך כ"ז לא יצדק אלא לרמב"ם לשיטתו, כמו"ש במו"נ בטעמי מצות מילה, שיש בה (לבד התכלית הרוחנית וגזרתו של הקב"ה) גם תיקון טבעיי בבריאה, להחליש מזגו וכו', וכמו שהארכנו בדבריו (בדרושנו לפ' זו), ועפי"ז באמת מוכרחין אנו לאמר דהבריאה כמו חסרה נבראה, וע"י מצוה זו האדם משלימה ושפיר י"ל דהוי במילה מעין אב דמב"פ; אך לרמב"ן, דפליג על הרמב"ם בזה, ולדידי' אין במצוה זו שום תיקון טבעיי, שהבריאה שלמה נבראה, ורק תיקון מצוה בלחוד הוא, ובזה ל"ש לומר מב"פ כמובן ולפי"ז לרמב"ן אי בחובל כרמב"ם הוי ס"ל אז אפי' במל בשבת או ביוהכ"פ (דל"ש בהו מתוך כו'), ולא הוציא דם כשיעור גרוגרת (דמשום מפרק נמי ליכא לרמב"ם) אז לא הי' באמת שום חיוב מלאכה כלל אצל מילה, וא"כ הוי קשה לרמב"ן למה לי קרא למישרי מילה) אך באמת ניחא דהא לרמב"ן באמת גם בחובל לא ס"ל כרמב"ם (אלא כירושלמי דיש בו משום נ"נ). ולרמב"ם הא לשיטתו יש בו משום מב"פ, מדמשלים חסרונו הטבעי. ודו"ק

והנה קים להו לחז"ל בקבלתם דמילת א"א ע"ה ביוהכ"פ היתה מקרא דבעצם היום זה. ובאמת ק' ע"ז, דידוע שמילת גרים כמילה שלא בזמנה היא, ואינה דוחה לא שבת ולא יו"ט [וק"ו מטבילה ע' יור"ד רס"ח]. והא קיי"ל דקיים א"א כה"ת כולה, וא"כ איך מל א"ע ביוהכ"פ ואפילו אי נימא שלא הי' שם דם כשיעור מפרק, מ"מ הא העלינו דעכ"פ משום מב"פ איכא אף בפחות משיעורא, ואין לומר דשאני א"א דעד השתא לא נצטוה, ז"א דהא גם כל גר דעלמא אין חובה עליו להתגייר, ולא הי' חיוב המילה בא עליו אלא משקיבל ע"ע להתגייר, ואעפי"כ לא אמרינן דהשתא זימני' היא, וע"כ דכל היכי דנפיק מכלל יום השמיני הוי שלא בזמנו (ומה דאברהם אע"ה עכ"פ מהשתא הוי מצוה ועומד, הא גם בכל מילה שלב"ז בכל זימנא וזימנא מצוה ועומד הוא) וא"כ