המדרש והמעשה בראשית לב

פרשת לך [בענין דיני מילה בשבת ויו"ט]. ויהי אברם כו' א"ל הקב"ה עד עכשיו לא היית תמים כו' שהערלה טמאה כו' שהערלה חרפה, שנאמר כי חרפה היא, כו' ר"ג אומר שלח אברהם לשם בן נח, ומל אותו בעצם היום הזה כו' ביוהכ"פ [פדר"א, ובילקוט ר' פ'] יש להבין המשך שני מאמרים אלו, וכי משום שהערלה חרפה ע"כ קרא לשם בן נח דוקא? ומה תועלת יש בידיעה זו מי הי' המוהל את א"א ע"ה? ד ולהלן יבואר זה, ויבוארו גם פרטים אחדים הנוגעים למצוה זו

ראיתי בס' זית רענן הקצר דמשום דאין מוהל אלא מי שנימול, וזה א"א הי' באברהם אבינו, ע"כ קרא לשם בן נח שנולד מהול עכ"ד. וזה אינו מבואר כלל לדינא. דאיתא להדי' [יבמות, ע"א, וע"ז, כ"ז] דב"נ אפי' מהול שלש"ג, כערל מיחשב לגבי זה וישראל, אפי כשהוא ערל, כשר למול, וכ"ה גם ביור"ד סי' רס"ד, וא"כ מה שנולד שם מהול לא מעלה ולא מוריד. (וס' זי"ר הארוך אין ת"י, אולי העיר שם ע"ז בעצמו). ולענד"נ דבאמת שם בן נח לאו דוקא, אלא דאתי בעל מאמר זה לאפוקי מדעה אחרת שיש במדרשות שא"א ע"ה מל א"ע, וזה הי' אי אפשר לפי דעת בעל המאמר הזה, וכמו שנבאר

הנה הב"י [בטוש"ע סי' רס"ו כתב דיש ליזהר שלא ימולו ב' מוהלים בשבת, והוא דלא כב"ה בשם בעה"ת שם. ומחלוקת הד"מ והיש"ש בזה ידועה]. ויש להבין מ"ט כ' זאת רק גבי שבת, ולא גבי יו"ט, דהא לכאורה דין א' להם ואין בין כו', ובס' שג"א, ה"ש, סי' נ"ט, מסיק ג"כ דאין חילוק בין שבת ליו"ט בזה. עיי"ש

אך לענ"ד יש לחלק ביניהם, ונקדים מה שהקשה הפרמ"ג [בפתיחה, לה"ש בסופה] על שיטת הרמב"ם [פ"ט מה"ש] דחובל חייב משום מפרק א"כ תיקשי קו' הש"ס [שבת, קל"ו, א']. על ספק בן ח' מימהל היכי מהלינן, וליכא ממ"נ, דהא מפרק אפי' מבשר המת הוי מפרק. עוד ראיתי שהקשה על שיטה זו של הרמב"ם בס' נ"י, [כתובות, ז']. אהא דאמר התם בש"ס גבי חובל ביו"ט מתוך שהותרה לצורך כו' ולרמב"ם, דחובל משום מפרק, היכן הותרה ביו"ט, הא מפרק תולדה דדש, ולירושלמי [הובא בתוס' פ"ג דביצה], מלאכה דקודם לישה לא הותרה כלל אצל או"נ, עכ"ד הפנ"י

ומכבר כתבתי על גליון הפנ"י כתובות שם דלשיטת התוס' [שבת צ"ז], דאין מה"ת איסור בנין ביו"ט, משום דהותר אצל מגבן, ניחא, דהא בש"ם שם תרוייהו בהדדי קתני מגבן משום מאי מחייב משום בונה, חולב משום מפרק כו' א"כ כי היכי דהותר בונה אצל מגבן כך הותר מפרק אצל חולב וזהמ"ש בכתובות מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' לא אצל מפרק ואצל דישה (כהבנת הפנ"י שם) אלא אצל תולדה דידה, אצל חולב, והיינו הך. ואפי' לרמב"ם דפסק [פ"א מה' יו"ט] דבנין ביו"ט אסור מה"ת, ולא ס"ל כתוס' להתיר משום מתוך דתולדה אחריתא, מ"מ הא גם שחיטה לא גרע מחבלה דעלמא וא"כ הותר מפרק אצל חבלה גופה, היינו אצל שחיטה, ואפי' בא"צ לדם הא מתקן הוי, (וזה סגי לרמב"ם פ"ט מה' שבת יעויי"ש): **(ובמק"א הקשיתי ע"ד הש"ס [סנהדרין ל"ו, א"ז דאין רציחה דוחה י"ט, והא בכל ד' מיתות דסנהדרין ליכא אלא ג' אבות מלאכות: נטילת נשמה אצל כולן, ובישול פתילה והבערה אצל בת כהן)**