המדרש והמעשה בראשית לא

ועתה נבא אל הרביעית, שגם היא כיוצא בהן, והלכתא גבירתא איכא למשמע הימנה בענין שהתחלנו בו

הנה הוכחנו לעיל דגם שאר הראשונים מודים להרמב"ם דאין על ב"נ חיוב ק"ה, גם ביארנו, דלפי גרסתנו בב"ר ל"ד, יהי' מוכח משם דאף לכשירצה למסור א"ע אינו רשאי, ועפי"ז יקשה עובדא דא"א באור כשדים (וכבר העיר בזה בפר"ד, ד"ה ד"א, ואנחנו נקצר)

ואולם בקרא עצמו ליתא אלא אנכי כו' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וכבר אפשר שבשעה שעבד א"א את בוראו עדיין לא היתה הסכנה מנמרוד סכנה ודאית, וכסבור הי' להנצל, וכעין זה מ"ש הלח"מ פ"ה מיסה"ת כעובדא דדניאל, ובזה י"ל גם קו' הכ"מ שם ע"ד הר"ן פ"ב דשבת מהא דר"ח ב"ת והא דריב"ב]. ולאחר שתפסו נמרוד כבר לא היתה הברירה בידו. (וממילא מובן דאעפי"כ בצדק יחשב זה כא' מנסיונותיו של א"א, דעהכ"א אספו לי חסידי כו' וכמו"ש הרמב"ם שם]. כ"ז הי' אפשר לומר מצד הכתוב עצמו, אך במדרש [ב"ר פ' ל"ח, ובש"ד]. איתא להדי' שא"ל נמרוד לא"א למי אתה, א"ל להקב"ה, ואז הפילו לכבשן האש. הרי שהי' שם קידוש השם ממש, והי' ביד א"א לבחור. והדרא קושי' לדוכתא

אבל לפי"מ שהעלינו למעלה, דמלתא דא (אי ב"נ מצוה אק"ה) תלי' בפלוגתא דאמוראי, ולאמרי בי רב לשיטתם לא איפשטא בעיין, וי"ל דמצוה, כבר י"ל דמדרשות חלוקות הן, והא דב"ר ל"ת אליבא דאמרי בי רב אזלה

לפענ"ד רמזו חז"ל ענין זה בל' קצרה כדרכם בקדש, דלאחת מן השיטות הנ"ל נצטרך לומר דמה שהפילו נמרוד לא"א לתוך הכבשן, זה הי' רק על שם העבר, על מה שכבר עבד את בוראו, ולא ע"ש העתיד (דאי ע"ש העתיד ואי היתה איזו ברירה ביד א"א, כבר לא הי' רשאי למסור א"ע עפ"י שיטה זו). ולפי"ז לא הי' שם שום ויכוחים בין נמרוד וא"א, אלא לקחו והפילו, בלי טו"מ

אבל השיטה השני' (דלדידה רשאי וחייב הי' א"א למסור א"ע) באה ורמזה לנו זאת בשתי מלים קצרות: "למה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל" כו' כלומר שהי' שם ויכוח וחליפות דברים בין זל"ז, ונתן לו נמרוד הברירה להנצל, ואעפי"כ מסר א"ע

אולי זהו יסוד מחלקותם הרביעית של רב ושמואל בעירובין שם: ויהי בימי אמרפל רב ושמואל, ח"א (רב, בשיטת אמרי בי רב) נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל, כלומר נתן לפניו ב' דרכים, ואעפי"כ מסר א"ע דהא לדידי' ב"נ חייב בק"ה); וח"א אמרפל שמו כו' איהו נאיד מדרשת רב, משום דאיהו כהלכתא ס"ל, וכמו שפסק הרמב"ם, דאין על ב"נ חיוב ק"ה, ולדידי' לא יתכן לדרוש שאמר והפיל", אלא שהפיל לחוד, כלומר שמתחילה כשכפר א"א ע"ה בע"ז עדיין לא היתה שם סכנה ודאית, ומשו"ה הי' רשאי להכניס א"ע בזה וכמו"ש הלח"מ גבי עובדא דדניאל (אפי' אי נימא דאין ב"נ רשאי למסור א"ע בשביל ק"ה) ולבסוף, לכשכבר נתפס, לא היתה עוד שום ברירה, לפי "שהפילו" בלי שום אמירות וויכוחים, ואעפי"כ נסיון ודאי מיהוי הוי זה מצד א"א ע"ה על שם תחילתו, מה שהכניס א"ע עכ"פ בספק סכנה לשמואל, אך לרב דס"ל ב"נ מצוה על קידוש השם שפיר י"ל "שאמר והפיל", היינו שהיתה שם מסירת נפש גמורה מצידו של א"א ע"ה: