המדרש והמעשה בראשית כח

יעבור, וכן באבזרייהו, ומשאר העברות (לבר מג' הללו) שבת היא כמעט העקריית שיש מיתת בי"ד עלי', ע"כ שפיר דקדק השואל לשאול "מניין לפקו"נ" שדוחה "שבת" כלומר אפי' מצוה כזו אשר לענין העושר בלי אונס חשובה היא אצל התורה יותר מנפשו של זה, ואיפשט מקרא דוחי בהם דאפילו בכה"ג דחי

ועפי"ז הי' מקום לומר דאפי' אי נימא דקרא דוחי בהם לא נאמר אצל ב"נ, וממילא דבמה שנצטוה לא נדחה מפצי פקו"נ, מ"מ אין זה אלא במה שנצטוה באזהרת מיתת בי"ד, במה שאינו אלא באזהרה לחוד, י"ל דאפי' לבר מקרא דוחי בהם מ"מ הסברא נותנת שלא להחמיר בתחילתן באונס יותר מבסופן במזיד

והנה איתא לעיל [סנהדרין נ"ז, א"ן. אר"י אמרי בי רב על שלש מצות ב"נ נהרג על ג"ע שפ"ד וברכת השם כו'. ועל ע"ז אזהרה אין, מיתה לא כו'. נמצא דלר"י אליבא דאמרי בי רב (ולפי מה שהסברנו) הא דדחי הש"ס לפשיטות קמייתא "דלמא אינהו וכל אבזרייהו" כונתו רק על שלש אלו, היינו נהי דשמעינן מהא דז' מצות נצטוו שאין בב"נ מ"ע דק"ה מיוחדת, אך עכ"פ דלמא בהני ג' כלולה מצות ק"ה בעצם המצות הללו (מדיש בסופן אזהרת מיתת בי"ד, ומדקרא דוחי בהם לא לב"נ נאמר) וחייב למסור א"ע על שלש אלה

ומדאתינן להכי כבר מבואר הוא דאפי' בהצטרף לזה גם הפשיטות השנית מהא דנעמן אכתי אין כאן ממ"נ אליבא דאמרי בי רב. דהא אצל נעמן לאו ברכת השם אלא ע"ז הוי, ובע"ז ליתא אליבא דידהו מיתת בי"ד לבן נח א"כ אפי' אם נוכיח מזה דבין בצנעה ובין בפרהסיא שרי בע"ז, אכתי י"ל, דעכ"פ באינך שלש, מצות ק"ה בכלל אבזרייהו הוי (ואע"ג דלרב ששת ואינך אמוראי דהתם אכולהו ז"מ הי' ב"נ נהרג, מ"מ לרב יוסף אליבא דאמרי בי רב ס"ל להדי' שם דעל ע"ז אינו אלא באזהרה. עיי"ש)

ולפי"ז הש"ס דדחי שפיר דחי, דאי מהא דנעמן לחוד, דלמא הא בצנעה והא בפרהסיא, ואי מהא דקמייתא אכתי איכא לדחיי' הראשונה, "דלמא אינהו וכל אבזרייהו" לענין אותן השלש שיש בהם מיתת בי"ד בסופן

כ"ז אליבא דאמרי בי רב, דאליבייהו קאי כאן הש"ס בסנהדרין משא"כ אנן לדידן שכבר פ' הרמב"ם [פ"ט מה' מלכים] כרב הונא ור"י דעל כל השבע כולן יש בהן אזהרת מיתת בי"ד, ולא שאני לן כלל בין ע"ז לאינך שלש, שפיר איפשט בעיין מכח ממ"נ, דמנעמן ידעינן שעכ"פ בצנעה שרי, ומהא דשבע מצות ידעינן דעכ"פ מצות קידוש השם ביחוד אין בב"נ, ותו אי אפשר לדחות דלמא אינהו וכל אבזרייהו, דאי מטעם אבזרייהו (כלומר וקרא דוחי בהם לא בב"נ נאמר) אפילו בצנעה ליתסר, דהא, בכולן יש בהם מיתת בי"ד בסופן, וכדאמרן

וניחא מה דפסק הרמב"ם דאין בב"נ חיוב קידוש השם על שום מצוה מן השבע, אעפ"י דבש"ס ולגי' רש"י) אידחי לי' פשיטותא, וניחא מה שכ' בסה"מ דעיקר הפשיטות היא מהא דז' מצות נצטוו

הארכנו קצת בדברי חידוד, והוכחנו דאין הכרח לאשויי' פלוגתא בין רש"י ורמב"ם, וי"ל דגם רש"י לפי גרסתו מודה לרמב"ם לדינא דליכא מצות ק"ה אצל ב"נ (וידע לה מכח ממ"נ מהצטרפות שתי הפשיטות יחדיו) והוכחנו ג"כ דיש בזה פלוגתא דאמוראי, ולר"י אליבא דאמרי בי רב י"ל דמצוה על קדוש השם

ובזה נלענ"ד לבאר א' המקומות התמוהים קצת בדברי הש"ס [עירובין נ"ג] דאזיל ומני התם בזא"ז הרבה פלוגתות בין רב ושמואל במילי דאגדה, ולכאורה אין שום נ"מ לדינא בכל המחלקות הללו, ואני אפרש בעז"ה

וז"ל הש"ס התם, רב ושמואל, חד אמר מעברין תנן וח"א מאברין תנן, מאן דתני מעברין, כאשה עוברה, ומאן דתני מאברין, אבר אבר ויש להבין וכי בדקדוקי לישנא בעלמא נחלקו כאן רבותינו שבבבל? וביותר יפלא מה דאמר התם ר' יוחנן "י"ח ימים גדלתי אצל ר"א, ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד, מאברין באלף", וכי כגון דא צריכא רבא כר' אושעי' ותלמידא כר' יוחנן, וזמן לימוד של י"ח