המדרש והמעשה בראשית כז

דוחי בהם רק בסיני נתחדש, א"כ לגבי ב"נ כלולה היא מצוה זו ממילא בהני ז' שנצטוו בהן, דאפי' במקום פקו"נ לא יעבור, זהמ"ש דלמא אינהו וכל אבזרייהו (וכסברת התוס' בקושייתם) והנה נדחתה פשיטות הבעי' מכאן, וכן הפשיטות השני (מהא דאמרי בי רב בענין נעמן ואלישע) דחי לה הש"ס (עפ"י גירסת רש"י) מהא בצנעה הא בפרהסיא", ואולם כשתדקדק תמצא שעכ"פ בהצטרף שתי הפשיטות יחדיו או בהכרח איפשט בעיין, דהא ודאי אימתי יש לחלק בין צנעה לפרהסיא, משתהי' שם מצות קידוש השם ביחוד (דמ"ע דק"ה ודאי דלא שייכא אלא בפרהסיא ולא בצנעה). אך אי נימא דלא מטעם ק"ה אתאינן עלה דב"נ, אלא מטעם דלית להו קרא דוחי בהם, ומשום דכך הוא תכסיס של כל מצוה שלהם שאפי' במקום פקו"נ לא תדחה, א"כ ודאי דלא שני כלל בין צנעה ובין פרהסיא

וכיון דמהא דנעמן מוכח דעכ"פ בצנעה שרי, ומהא דו' מצות נצטוו מוכח דמ"ע מיוחדת של קידוש השם לית בהו, א"כ מהא ומהא ממילא איפשטא בעיין דלא נצטוו על ק"ה כלל ואפי' בפרהסיא

ומהשתא תו אין הכרח לומר כמ"ש הכ"מ, דרמב"ם כתוס' גריס, ואם איתא לימא לי' הא בצנעה הא בפרהסיא (כלומר ואיפשטא בעיין מהא דנעמן), דשפיר י"ל דגריס כרש"י, ולעולם דמהא דנעמן ליכא למשמע, די"ל דאבצנעה התיר לי' אלישע, ואעפי"כ שפיר פ' הרמב"ם דלב"נ שרי, דמדידעינן רק דבצנעה שרי, ממילא איפשט בעיין מהא דקמייתא דז' מצות נצטוו, וכדאמרן

ועפי"ז דברי הרמב"ם שבסה"מ (שכ' ובגמ' דסנהדרין אמרו ב"נ מצוה אק"ה או אינו מצוה ת"ש ז' מצות נצטוו ואם איתא תמניא כו') הלא לבד שאינם נגד מסקנת הש"ס, אלא מוכרחים הן מן הש"ס, דאי כרש"י גריס וכדאמרן, הא באמת פשיטות בתרייתא אידחה לה דדלמא בצנעה, ולא אהני לן זו אלא לחזור ולפשוט מהא דקמייתא דאם איתא עכ"פ תמני' הויין. ומיושבת קושית המ"ל ודו"ק. ואי תימא א"כ מ"ט לא אמר גם הש"ס הכי, היינו מ"ט הניח הש"ס לפשיטות זו בדחיי' (לפי גירסת רש"י), לימא דעכ"פ מצירופי שתי הפשיטות יחדיו איפשט בעיין דאינו מצוה על ק"ה כלל? (וכמוש"פ הרמב"ם לפי דברינו). י"ל דהש"ס דקאי אאמרי בי רב שפיר קמדחה, דלאמרי בי רב לשיטתייהו באמת אין הממ"נ שאמרנו מוכרח כלל, ולא מוכח מיני' דליכא גבי ב"נ שום מצוה שיחייב בה לק"ה, משא"כ לדידן

דהנה בש"ס [יומא, פ"ה, א']. מ"נ הרבה בהא דמניין לפקו"נ שדוחה שבת, ויש לדקדק בלישנא מ"ט נקט שבת דוקא, והא באמת לא על שבת בלבד באה השאלה והכי הול"ל מניין לפקו"נ שדוחה לכה"ת. (לבר מתלת) **(ואמנם פשוט י"ל דשבת חמירא ליה, לפי שמומר לחילול שבת הוי מומר לכה"ת, ואף שגם במומר לע"ז הדין כן, מ"מ הא בע"ז הדין הוא באמת שאין פקו"נ דוחה אותה, וע' גם לשו' חז"ל [נדרים ל"א] גדולה מילה שדוחה שבת החמורה:)****(ואמנם פשוט י"ל דשבת חמירא ליה, לפי שמומר לחילול שבת הוי מומר לכה"ת, ואף שגם במומר לע"ז הדין כן, מ"מ הא בע"ז הדין הוא באמת שאין פקו"נ דוחה אותה, וע' גם לשו' חז"ל [נדרים ל"א] גדולה מילה שדוחה שבת החמורה:)****(ואמנם פשוט י"ל דשבת חמירא ליה, לפי שמומר לחילול שבת הוי מומר לכה"ת, ואף שגם במומר לע"ז הדין כן, מ"מ הא בע"ז הדין הוא באמת שאין פקו"נ דוחה אותה, וע' גם לשו' חז"ל [נדרים ל"א] גדולה מילה שדוחה שבת החמורה:)** אולם י"ל בכונתם, דאף מסברא החצונה היינו יודעים שלא העמידה תורה דבריה במקום אונס נפשות, אלא דזהו רק בשאר מצות, שאין בהם עונש מיתת בי"ד, א"כ חזינן דאפי' בעבר במזיד לא החמירה תורה ליטול את נפשו ומדלא החמירה בסופן במזיד, אין סברא להחמיר בתחילתן באונס, דסוף סוף אנו רואים דאין המצות הללו שקולות אצל התורה כאיבוד נפשו של זה. משא"כ בעברות החמורות שיש בהם מיתת בי"ד תו אין הכרע לס' זו, די"ל כשם שהחמירה תורה בסופן, בעבר ועשה שלא באונס ליטול את נפשו, כך החמירה גם בתחילתן שעכ"פ לכתחילה יהרג ולא יעבור **(תדע דהא הוי ס"ד דש"ס סנהדרין שם דמחלל שבת ניתן להצילו גם בנפשו, ונהי דאליבא דאמת אינו כן, ושאני עובר במזיד דהי' נהרג מעובר באונס דמותר מ"מ שפיר איצטריך הש"ס להשמיענו זה גבי שבת. והבן:)** ובאשר בע"ז ג"ע ושפ"ד הדין הוא באמת כן, יהרג ולא