המדרש והמעשה בראשית כו

דמכם, יכול כחמו"ע (דג"ז אסור, דמכיון דל"ה עכו"ם ממש חשיב כמאבד א"ע?) ת"ל אך, (כלומר ואפי' באינש דעלמא דומיא דחמו"ע שרי וכסברת התוס', ודלא כנמוק"י) יכול כשאול? (דאף זה בכלל התירא דמיעוטא קמא) ת"ל אך, דרק דומי' דחמו"ע הותר, אבל דומי' דשאול לא הותר, וכסברת הרמב"ן בתוה"א

ואולם האי קרא דאך את דמכם בב"נ נאמר, ולפי"ז גם אותה החקירה שחקרו האחרונים [כמדומה ראיתי' בילדותי בסמנ"ח] למ"ד דיכול למסור א"ע אפי' היכי שאינו מחוייב, אי גם ב"נ בכלל היתר זה, תהי' ג"כ תלוי' בחילופי גרסאות הנ"ל, אי האי מעוטא דאך (הנאמר בב"ר אצל חמו"ע) להיתר נאמר, ואי לאיסור נאמר, וכדאמרן

וכבר ידוע דגם זו אי נצטוו ב"נ אקידוש השם גופי', היינו בעכו"ם ממש, תלוי' ג"כ בחילופי גרסאות שבש"ס [סנהדרין, ע"ז]. דלשיטת התוס' ולרמב"ם [פ"י מה' מלכים, ה"ב]. אין ב"נ מצוה אקידוש השם, ולרש"י מצוה הוא, והוא בעי' בש"ס סנהדרין הנ"ל, ורצה הש"ס לפשוט מהא דז' מצות נצטוו, ואם איתא תמני' הוין, ודחה ודלמא אינהו וכל אבזרייהו, שוב פשט מהא דאמרי בי רב, לדבר הזה יסלח לי בבא אדוני להשתחות כו' ואמר לי' אלישע לנעמן לך לשלום, ואם איתא לא לימא הא בצנעה הא בפרהסיא. עכ"ל הש"ס, לפי גירסת רש"י, ולדידי' אדחי' לי' גם פשיטות זו, היינו דמתחילה סבר הש"ס לפשוט, דאם איתא שנצטוו ב"נ אק"ה "לא לימא לי'' אלישע לנעמן לך לשלום, דמיחזי כמודה לו בדבר, ודחי "הא בצנעה הא בפרהסיא" כלומר ולעולם נצטוו, ומאי דאודי לי' אלישע לנעמן אבצנעה הודה לו. והרמב"ם דפסק שאינו מצוה כ' הכ"מ שם דנראה דאיהו גריס כתוס', "ואם איתא לימא לי' הא בצנעה" כו' היינו דכ"ז הוא מן הפשיטות, דמדלא חילק לי' אלישע בין צנעה לפרהסיא ש"מ דאפי' בפרהסיא שרי, ולפי"ז איפשטא בעיין. עיי"ש בכ"מ

אלא דהמגיה שבמ"ל שם הקשה על לא הרמב"ם שבס' המצות, שכ' שם וז"ל המצוה הט' היא שצוונו לקדש שמו כו', ובגמ' סנהדרין אמרו ב"נ מצוה אק"ה או אינו מצוה ת"ש ז' מצות נצטוו, ואם איתא תמני' הויין עכ"ל הרמב"ם בסה"מ, והוא נגד מסקנת הש"ס, דבש"ס הא אידחי' לי' פשיטות זו, ע"י מ"ש "דלמא אינהו וכל אבזרייהו", ורק מהא דאמרי בי רב איפשטא לי'. עיי"ש במ"ל, ותמיהתו תמיהא, ותירוצו שם אינו מובן כלל

אך לענ"ד דעת הרמב"ם מכונת מאד, ברם דאילולא דעת הכ"מ הי' נ"ל להיפך דאין גירסת הרמב"ם כתוס', "ואם איתא לימא לי'", אלא כרש"י "ואם איתא לא לימא לי'", ואעפי"כ שפיר איפשטא לי' לרמב"ם בעי' זו דאין ב"נ מצוה, והיינו דבאמת צריך להבין מה זה דדחי הש"ס לפשיטות קמייתא, ודלמא אינהו וכל אבזרייהו, והלא לדידן דמיפקדינן אק"ה הוי זו מצוה מיוחדת וכמוש"ש גם בסה"מ "המצוה הט' שצונו לק"ה", וגם מטעם זה פסק הרמב"ם [פ"ה מה' יסה"ת] דישראל שנאנס ועבד ע"ז דאינו נהרג, משום דלא עבר אלא אמ"ע דק"ה, ש"מ להדי' דלדידן אינו אלא אנוס ולא הוי בכלל אבזרייהו דע"ז, **(דאי הוי בכלל אבזרייהו דע"ז לא הוי מהני מה שהוא אנוס דהא הוי תכסיס אותה המצוה אפילו באונס, ולא דמי להא דלנערה לא תעשה דבר, דהתם לאו בידה שלא לעבור. ודו"ק. וע' תוס' יומא, פ"ב, ב':)** ומהי"ת לאמר דאצל ב"נ בכלל אבזרייהו הוי? אך זה י"ל בפשיטות, עפי"מ שהק' התוס' [סנהדרין ע"ה שם, ד"ה ב"נ] דאיך ס"ד שלא לחייב ב"נ בק"ה, והא אי לאו קרא דוחי בהם הו"א דבכל המצות יהרג ולא יעבור, והלא קרא זה בישראל הוא דכתיב. עי"ש שתירצו בדוחק

ולענ"ד י"ל דזהו הוא דקמדחי לי' הש"ס דלמא אינהו וכל אבזרייהו, כלומר נהי דמהא דז' מצות נצטוו שמעינן דמצות ק"ה ביחוד גבי ב"נ ליתא, מ"מ נימא הואיל דקרא