המדרש והמעשה בראשית כד

למשלח אהנאת השליח ולא אמרינן זה נהנה כו' לא קשי' על ההנחה שהנחנו למעלה דבעביד בשוגג לא שייך זה נהנה, דמידי הוא טעמא דאמרינן אלא מטעם נפשו של אדם קצה באיסורין, וי"ל דזה אינו אלא בדבר האסור מצד עצמו כגון חלב והדומה לו, משא"כ בככר של הקדש שמצד עצמו אין בו איסור אלא מצד שהוא קנוי להקדש, וע' חילוק כעין זה בדברינו להלן (עמק הלכה לפ' תולדות), ואכמ"ל

ויש לעיין אי שייך סברא דנפשו של אדם קצה (לענין ברהמ"ז ולענין מוכר לחברו דבר איסור) בדבר האסור עליו מטעם קונם, מדאין איסורו בעצם, רק בדוי מן הלב. וכעין מה דמצינו חילוק זה לענין אי עביד לא מהני ואי נימא דל"ש נפשו של אדם קצה בדבר הבדוי מן הלב, אז עדיין יש מקום לקושית הנוב"י דלמה לי' לרבא לאוקמי לדינא דצא ואכול את החלב אליבא דשמאי, לוקמי אליבא דרבנן ובשוגג, היינו באומר לחברו צא ואכול את הככר האסור על השליח והמשלח בקונם ובשליח שוגג, דאעפי"כ פטור המשלח משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. ועל דבר זה העירני כ' אחי הרב הג' המצויין כמוהר"ר יעקב נ"י הגאבד"ק טאלסען. וע' מה שהביא בס' ש"ת או"ח קצ"ו בשם שו"ת ב"ח לענין חיוב ברהמ"ז באכל דבר האסור בקונם עליו (וגוף שו"ת ב"ח אין כעת ת"י) ולפי הנחת הט"ז שם זב"ז תלי היינו פטור דברהמ"ז בהא דנפשו של אדם קצה, יעוי"ש וקצרתי

ודע דלסברתנו דלעיל לתלות עיקר חיוב המשלח בהא אי הי' ברור בשעת השליחות שתעשה שליחותו יש סעד גדול לזה מדברי רמ"א חו"מ שפ"ח ס"ק ט"ו. והוא משו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ו, יעויי"ש.