המדרש והמעשה בראשית כג

ידיעת אותה ההנאה מצד משלחה הוא שבאה לה; אך באמת עדיפא מינה יש לתרץ, ותתישב לנו בפשיטות גם קו' הנוב"י שהזכרנו, מדוע לא השמיענו רבא חידוש דידי' בצא ואכול את החלב גם לדידן, ובשוגג, והוא עפי"מ דאיפסקה הלכתא [בחו"מ סי' רל"ד וביו"ד קי"ט] במוכר לחברו דבר איסור של תורה ואכלו הלוקח, ואח"כ נודע שהוא אסור דמחזיר לו כל הדמים, עיי"ש בסמ"ע טעמו, משום דאכילת איסור לאו הנאה היא כלל אלא צער הוא לו, וכ"ה גם ד' הרמב"ם [פ"א דברכות] לענין ברכה ע"ד האסורים שאכל בשוגג (ע' טו"ז או"ח ס' קצ"ו.), ולפי"ז מי שאכל דבר איסור של חברו לא יתחייב אלא או במזיד, ומשום דגלה דעתי' דניחא לי' באיסורא, או בשוגג ומטעם מזיק, דאדם מועד לעולם. ואוכל תרומה והקדש בשוגג ודאי גזה"כ היא. וע' פ"ו דתרומות מ"ג המאכיל פועליו תרומה הם משלמין כו' והוא משלם להן דמי סעודתן כו' וע' ירושלמי שם לפי שנפשו של אדם חותה כו' וע' רמב"ם, פ"י דתרומות ה"י.]

ואם כן ניחא ק' הנוב"י בפשיטות, דאה"נ דבשוגג יש שלד"ע וכתוס', ואעפי"כ לא מצי רבא למינקט חדושו בשוגג אליבא דידן, דהא כל טעמו של רבא אינו אלא משום דל"מ זה נהנה וזה מתחייב, ואי בשוגג אין זה נהנה כלל. ובשלמא אליבא דשמאי דאיירי בי' רבא י"ל דבמזיד איירי, (וכ"מ גם במהרש"א שם) דהא לשמאי אף במזיד יש שלד"ע, ובמזיד הא גלי דעתי' דניחא לי' בהנאתו משא"כ לדידן בשוגג. ומחטאת דחלב לק"מ דהתם שלא בשליחות חברו אכל וגזה"כ היא, ואעפ"י דלא מיחשב נהנה, משא"כ רבא דאיירי בשלחו חבירו והיכי דיש שלד"ע, ורק מצד הסברא ידע לה לפטור המשלח, ומשום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, איהו לא מצי איירי אלא במזיד, דאז מיחשב נהנה, ולא בשוגג, דאין הנאתו הנאה כלל

והנה אמרו ז"ל גבי יעל [יבמות ק"ג, ונזיר, כ"ג,] "טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים", וג"ז הוא מעין סברא הנ"ל, דהנאת האיסור למי שאינו להוט אחריו לא מיחשבא הנאה כלל אלא רעה וחובה

ולפי זה אם תצדק ההתנצלות השני' של חוה, כי שוגגת ומוטעת היתה ע"י הנחש, אז אין לחייבה גם מצד מה שנהנית (כסברת הפנ"י), דמדהיתה שוגגת אין זו הנאה לה אלא חובה. זוהי ההתנצלות השלישית אשר שמו חז"ל בפי חוה: "הנחש השיאני חייבני" (כלומר לא כמהנה אלא כמחייב הי' לי המסית הזה) כמד"א כי תשה ברעך". שרואין זו הנאה אלא הפסד

כל מבין יבין שאין כונתנו לאמר בזה, כי באמת כיונה חוה להלכה לכל מה דכתיב לעיל, אבל מה שרצינו לבאר הוא כי חכז"ל בפגעם פה לראשונה באחת ההלכות העמוקות שבתורה, בענין שלד"ע, שנו לנו בלשון קצרה ג' פנים, שבהם לא תסור האחריות מן המשלח אפילו בשלד"ע, הלא הן "ההסתה, הטעות, והחיוב"; ולכולן מצאו סמך מקרא דחוה "הנחש השיאני" דאיהו משמע שלש: "גירני, הטעני, חייבני'. [אעפ"י דבאמת לא היתה שם שליחות גמורה אצל נחש, וכמ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע קי"ב]

ודע דסברא זו "דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב" היא לאו דוקא במידי דאכילה ודערוה, אלא בכל מילי דהנאה, כדמוכח מדברי הר"י בתוס' קדושין שם במה שנסתפק באומר לחברו שב על עורות של הקדש וכו' אי המשלח מעל או דילמא זה נהנה וז"מ ל"א, עיי"ש, וגם אין זה דוקא במידי דשליחות גמורה, דהא מעילה גופא איתא גם ע"י חש"ו, ואעפי"כ נסתפק בה הר"י בתוס' [וע' נוב"י שם] ואולם קשה לי עפי"ז מד' הרמב"ם פ"י מה' כלאים, ה' ל"א) שכ' שם וז"ל המלביש את חברו כלאים כו' אם הי' הלובש שוגג המלביש חייב עכ"ל הרמב"ם, וע' בכ"מ שנתקשה שם למצא מקור לדין זה, ובעי למילף לה מהא דמקיף וניקף עיי"ש, ותימא, דבשלמא הקפה אין האיסור בשביל ההנאה, ואפי' בלא הנאה חייב, משא"כ כלאים הא לא אסרה תורה אלא לבישה שיש בה הנאה, וא"כ איך יתחייב המלביש, אף בשהשליח שוגג, הא כללא כייל הש"ס דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב. וי"ל

וממה שהקשו התוס' שם בקדושין מ"ג ממעילה בשוגג, דמחייבינן ליה