המדרש והמעשה בראשית כב

למזיד, אעפ"י דרבא לא חילק, וכדאמרן, דהיא מלתא דתלוי' בפלוגתא דאמוראי בערובין ל"ב

ובזה הי' אפשר לדחות גם קושית קצוה"ח מב"ק ל"ב, ממאי דמוקי הש"ס שם דטעה דיינא גופי', וחייב שליח בי"ד גלות ע"י, אעפ"י שהוא שוגג, דהתם בב"ק רבא קאמר לה, והלא הוכחנו דלרבא לשיטתי' (דס"ל דשמאי מחייב אף בד"א) באמת מוכח שלא לחלק כלל בין שוגג למזיד, משא"כ לדידן דסבירא לן דשמאי רק בדי"ש מחייב, וגם אי נסבור בחזקה שע"ש כרב ששת, שפיר יש לחלק בין שוגג למזיד וכמו שאמרנו: **(שוב ראיתי דז"א, דעד כאן לא אמרינן לפי הנחתנו דלרבא לא ס"ל לחלק בין מזיד לשוגג, אלא מטעם דלא ס"ל חזקה שליח עו"ש גם בעלמא, וא"כ הא תינח בשליח דעלמא, אך הא דב"ק ל"ב הא בשליח בי"ד איירי, דמצוה ועומד לעשות שליחותו, ובכה"ג הא מוכח בערובין ל"ב שם דאפי' ר"נ מודה דחזקה שליח כהאי עו"ש; עיי"ש ל' הש"ס שא"ה לפי שאין בי"ד מתעצלין כו' ובמק"א ישבתי לקו' קצוה"ח בא"א [נדפס בשמי בס' בית הלל להג' אנא מארי שליט"א, ס' מ"ה] דע"כ לא מחייבי בתוס' אלא בשליח שוגג ומשלח מזיד, וכגון בגוני דהי' מושכו ויוצא דאיירי בי' בתוס', דאז עכ"פ מצד המשלח אין טעות בשליחות דהא איהו מזיד, ומצד דה"ר ודה"ת אין לפוטרו כיון דהשליח שוגג, ואע"ג דגבי מעילה גם המשלח שוגג לא דמי כלל, דהתם אינו שוגג אלא בענין האיסור ולא בעצם המעשה ובעצם השליחות, דהא רוצה הי' שיקח לו שלוחו חלוק או טלית בעד הסלע, אלא שנתחלף לו סלע של הקדש בסלע דידי', והלא גם עכשיו אינו שב מידיעתו ומרצונו בעצם השליחות, אלא שאילו הי' יודע הי' נותן לו מעות חולין תחת ההקדש, והוי הטעות לא בשליחות רק בידיעת ההקדש, והלא זהו השוגג שחייבה רחמנא במעילה, וא"כ לא זו היא השגגה המוציאה מידי שליחות אצל מעילה. משא"כ הכא גבי הוסיף לו רצועה א', הא אלמלא טעה הדיין ואילו ידע שכבר קבל הנלקה מנינו אז כבר חדל זה מהיות שלוחו לגמרי, והוי הטעות בעצם השליחות, ואינו שלוחו כלל. וניחא מה דפטור דיינא, ומה דחייב שליח בי"ד, ודאי לק"מ, דמדבטלה שליחות, ממילא חיובא דגלות גבי דידי' הוא, ודו"ק. אלא דיש לשאול לענין מעילה דהא התם לא בעינן כלל שליחות, מדאף בחש"ו ובקוף חייב המשלח, אך ע"ז כבר עמד הנוב"י ואכמ"ל]:)****(שוב ראיתי דז"א, דעד כאן לא אמרינן לפי הנחתנו דלרבא לא ס"ל לחלק בין מזיד לשוגג, אלא מטעם דלא ס"ל חזקה שליח עו"ש גם בעלמא, וא"כ הא תינח בשליח דעלמא, אך הא דב"ק ל"ב הא בשליח בי"ד איירי, דמצוה ועומד לעשות שליחותו, ובכה"ג הא מוכח בערובין ל"ב שם דאפי' ר"נ מודה דחזקה שליח כהאי עו"ש; עיי"ש ל' הש"ס שא"ה לפי שאין בי"ד מתעצלין כו' ובמק"א ישבתי לקו' קצוה"ח בא"א [נדפס בשמי בס' בית הלל להג' אנא מארי שליט"א, ס' מ"ה] דע"כ לא מחייבי בתוס' אלא בשליח שוגג ומשלח מזיד, וכגון בגוני דהי' מושכו ויוצא דאיירי בי' בתוס', דאז עכ"פ מצד המשלח אין טעות בשליחות דהא איהו מזיד, ומצד דה"ר ודה"ת אין לפוטרו כיון דהשליח שוגג, ואע"ג דגבי מעילה גם המשלח שוגג לא דמי כלל, דהתם אינו שוגג אלא בענין האיסור ולא בעצם המעשה ובעצם השליחות, דהא רוצה הי' שיקח לו שלוחו חלוק או טלית בעד הסלע, אלא שנתחלף לו סלע של הקדש בסלע דידי', והלא גם עכשיו אינו שב מידיעתו ומרצונו בעצם השליחות, אלא שאילו הי' יודע הי' נותן לו מעות חולין תחת ההקדש, והוי הטעות לא בשליחות רק בידיעת ההקדש, והלא זהו השוגג שחייבה רחמנא במעילה, וא"כ לא זו היא השגגה המוציאה מידי שליחות אצל מעילה. משא"כ הכא גבי הוסיף לו רצועה א', הא אלמלא טעה הדיין ואילו ידע שכבר קבל הנלקה מנינו אז כבר חדל זה מהיות שלוחו לגמרי, והוי הטעות בעצם השליחות, ואינו שלוחו כלל. וניחא מה דפטור דיינא, ומה דחייב שליח בי"ד, ודאי לק"מ, דמדבטלה שליחות, ממילא חיובא דגלות גבי דידי' הוא, ודו"ק. אלא דיש לשאול לענין מעילה דהא התם לא בעינן כלל שליחות, מדאף בחש"ו ובקוף חייב המשלח, אך ע"ז כבר עמד הנוב"י ואכמ"ל]:)****(שוב ראיתי דז"א, דעד כאן לא אמרינן לפי הנחתנו דלרבא לא ס"ל לחלק בין מזיד לשוגג, אלא מטעם דלא ס"ל חזקה שליח עו"ש גם בעלמא, וא"כ הא תינח בשליח דעלמא, אך הא דב"ק ל"ב הא בשליח בי"ד איירי, דמצוה ועומד לעשות שליחותו, ובכה"ג הא מוכח בערובין ל"ב שם דאפי' ר"נ מודה דחזקה שליח כהאי עו"ש; עיי"ש ל' הש"ס שא"ה לפי שאין בי"ד מתעצלין כו' ובמק"א ישבתי לקו' קצוה"ח בא"א [נדפס בשמי בס' בית הלל להג' אנא מארי שליט"א, ס' מ"ה] דע"כ לא מחייבי בתוס' אלא בשליח שוגג ומשלח מזיד, וכגון בגוני דהי' מושכו ויוצא דאיירי בי' בתוס', דאז עכ"פ מצד המשלח אין טעות בשליחות דהא איהו מזיד, ומצד דה"ר ודה"ת אין לפוטרו כיון דהשליח שוגג, ואע"ג דגבי מעילה גם המשלח שוגג לא דמי כלל, דהתם אינו שוגג אלא בענין האיסור ולא בעצם המעשה ובעצם השליחות, דהא רוצה הי' שיקח לו שלוחו חלוק או טלית בעד הסלע, אלא שנתחלף לו סלע של הקדש בסלע דידי', והלא גם עכשיו אינו שב מידיעתו ומרצונו בעצם השליחות, אלא שאילו הי' יודע הי' נותן לו מעות חולין תחת ההקדש, והוי הטעות לא בשליחות רק בידיעת ההקדש, והלא זהו השוגג שחייבה רחמנא במעילה, וא"כ לא זו היא השגגה המוציאה מידי שליחות אצל מעילה. משא"כ הכא גבי הוסיף לו רצועה א', הא אלמלא טעה הדיין ואילו ידע שכבר קבל הנלקה מנינו אז כבר חדל זה מהיות שלוחו לגמרי, והוי הטעות בעצם השליחות, ואינו שלוחו כלל. וניחא מה דפטור דיינא, ומה דחייב שליח בי"ד, ודאי לק"מ, דמדבטלה שליחות, ממילא חיובא דגלות גבי דידי' הוא, ודו"ק. אלא דיש לשאול לענין מעילה דהא התם לא בעינן כלל שליחות, מדאף בחש"ו ובקוף חייב המשלח, אך ע"ז כבר עמד הנוב"י ואכמ"ל]:)****(שוב ראיתי דז"א, דעד כאן לא אמרינן לפי הנחתנו דלרבא לא ס"ל לחלק בין מזיד לשוגג, אלא מטעם דלא ס"ל חזקה שליח עו"ש גם בעלמא, וא"כ הא תינח בשליח דעלמא, אך הא דב"ק ל"ב הא בשליח בי"ד איירי, דמצוה ועומד לעשות שליחותו, ובכה"ג הא מוכח בערובין ל"ב שם דאפי' ר"נ מודה דחזקה שליח כהאי עו"ש; עיי"ש ל' הש"ס שא"ה לפי שאין בי"ד מתעצלין כו' ובמק"א ישבתי לקו' קצוה"ח בא"א [נדפס בשמי בס' בית הלל להג' אנא מארי שליט"א, ס' מ"ה] דע"כ לא מחייבי בתוס' אלא בשליח שוגג ומשלח מזיד, וכגון בגוני דהי' מושכו ויוצא דאיירי בי' בתוס', דאז עכ"פ מצד המשלח אין טעות בשליחות דהא איהו מזיד, ומצד דה"ר ודה"ת אין לפוטרו כיון דהשליח שוגג, ואע"ג דגבי מעילה גם המשלח שוגג לא דמי כלל, דהתם אינו שוגג אלא בענין האיסור ולא בעצם המעשה ובעצם השליחות, דהא רוצה הי' שיקח לו שלוחו חלוק או טלית בעד הסלע, אלא שנתחלף לו סלע של הקדש בסלע דידי', והלא גם עכשיו אינו שב מידיעתו ומרצונו בעצם השליחות, אלא שאילו הי' יודע הי' נותן לו מעות חולין תחת ההקדש, והוי הטעות לא בשליחות רק בידיעת ההקדש, והלא זהו השוגג שחייבה רחמנא במעילה, וא"כ לא זו היא השגגה המוציאה מידי שליחות אצל מעילה. משא"כ הכא גבי הוסיף לו רצועה א', הא אלמלא טעה הדיין ואילו ידע שכבר קבל הנלקה מנינו אז כבר חדל זה מהיות שלוחו לגמרי, והוי הטעות בעצם השליחות, ואינו שלוחו כלל. וניחא מה דפטור דיינא, ומה דחייב שליח בי"ד, ודאי לק"מ, דמדבטלה שליחות, ממילא חיובא דגלות גבי דידי' הוא, ודו"ק. אלא דיש לשאול לענין מעילה דהא התם לא בעינן כלל שליחות, מדאף בחש"ו ובקוף חייב המשלח, אך ע"ז כבר עמד הנוב"י ואכמ"ל

]:)** והנחה זו תעלה ארוכה גם לקושית נה"מ על התוס' [עיי"ש, חו"מ שמ"ח] שהקשה למ"ד יש שליחות לא"י מה"ת, א"כ כל אמירה לא"י בשבת יתחייב עלי' הישראל מה"ת, לדעת התוס' דבשליח אינו בר חיובא חייב המשלח. [וקו' זו הובאה גם בשו"ת חת"ס, או"ח, פ"ד] ולפי הנ"ל ניחא, דנלענ"ד דאפי' אי נימא יש שליחות לא"י מ"מ ודאי דחזקה דשליח עושה שליחותו ל"ש כ"כ גבי א"י. וכעין מ"ש [ערובין שם] לענין חש"ו, דאליבא דכו"ע אין לסמוך עליהם שיעשו, אם לא בעומד ורואהו, (עיי"ש דפריך ודלמא לא ממטי לי' החש"ו ומשני בעומד ורואהו, ודלמא לא שקיל מיני' הפקח, ומשני כדאר"י חזקה שליח עושה שליחותו, הרי דאף לר"י צריך עומד ורואהו אצל חש"ו) ואולי גם בא"י כן. וממילא דאף לתוס' לא שייך לחייב כאן המשלח כיון דבשעת השליחות לא הוברר שיעשה הא"י שליחותו

איך שיהי' הנה עשינו סמוכין לדברי התוס' דבשליח שוגג יש שלד"ע, וחייב המשלח

והנה מבואר בקרא דהציווי לבלתי אכול מעץ הדעת, לא מפי ד' בא לה לחוה, רק מפי אדם אישה, ומשבא נחש להוכיח לה "דכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה על האכילה" (כמבואר כ"ז במדרשות) והי' זה לה לאות כי לא ד' צוה את האיסור הזה אלא שבדה לה בעלה מלבו, הרי שהיתה שוגגת בחטאה ולא מזידה, וכבר הוכחנו דבשליח דבר עבירה שוגג, המשלח הוא דחייב

זוהי ההתנצלות השני' אשר שמו חכז"ל בפי חוה: הנחש השיאני הטעני, כמד"א אל ישיא אתכם חזקיהו. כלומר מה שעשיתי בשגגה עשיתי. וע' ספרי [דברים יג ס"ג] כי יסיתך אחיך אין הסתה אלא גירוי אין הסתה אלא טעות כו' עיי"ש

והנה כבר הזכרנו למעלה קו' הפנ"י מהא דחוה דנהנית הוי וביארנו דשא"ה דגם