המדרש והמעשה בראשית כ

עצמה אינה אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה) באומר לחברו צא והרוג את הנפש) אולם באמת אשיטת התוס' לק"מ, דהא אליבא דאמת מסיק הש"ס דאף לשמאי לא ס"ל שלד"ע אלא בדיני שמים ולא בדיני אדם, אך לרבא אליבא דשמאי ודאי תיקשי, דהא רבא קאמר, את"ל ס"ל לשמאי ב"כ הבכ"א מלמדין כו' הרי דס"ל אליבא דשמאי דאף בדיני אדם חייב, ואיך נימא שהוברר בשעת השליחות שיעשה שליחותו, והוא דבר עבירה, אתמהה ועוד שאפילו אי נסבול הדוחק ונאמר לרבא אליבא דשמאי שמשקבל השליח ע"ע לעשותו אז אפילו לענין דבר עבירה אמרינן שהוברר הדבר מתחילה שיעשנה, מ"מ אימתי הי' מקום לאמר דבר זה בדבר שעכ"פ ביד השליח לעשותו, אבל בדבר שהוא עבירה וגם הוא תלוי בדעת אחרים, היינו שגם אחרים צריכין להשתתף בעבירה זו ביחד עם השליח, ודאי דתו ל"ש לומר שהוברר והוחזק בשעת השליחות שיעשה שליח מעשה זה, משקבלו ע"ע, דאטו אם הוא קבל כל ישראל מי קבלו, ואם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו, והלא מצינו כיוצב"ז גבי תנאי [גטין פ"ד ובאה"ע קמ"ג ס' י"ב] שאם אמר לה ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא חשבינן לי' כתנאי שא"א לקיימו, משום דאפשר שתאכל ותלקה, וכלומר ומכיון שנתרצית בתנאי זה ש"מ דנכונה היא למיעבד איסורא), אבל אם התנה עמדה ע"מ שתבעלי לאבא חשבינן לי' כתנאי דא"א לקיימו, דמחזקינן לי' לאבי' שבודאי לא יתרצה הוא למלתא דאיסורא, דאם איהי קבלה ע"ע והוחזקה, איהו מי קבל ומי הוחזק. ואעפ"י שלבסוף נתרצה מ"מ מתחילה מחזקינן שבודאי לא יתרצה עיי"ש, הרי דעכ"פ בשליחות של עבירה התלוי' בדעת אחרים ודאי דתו ל"ש לומר אף אליבא דשמאי דהוחזק משעת השליחות שתעשה, דהא חזינן גבי תנאי דאמרינן להיפך. אולם אם תצדק הנחה זו, אז תסתער עלינו ק' חמורה לרבא אליבא דשמאי, דאיך אמר רבא בנידון דידי' ומודה שמאי באומר לחברו צא ואכול את החלב או בעול את הערוה", ומשום דל"מ בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, בשלמא הא דצא ואכול את החלב עוד יש ליישב בדוחק, דצריך לטעמא דנהנה (דאל"ה הוי מיחייב משלח אליבא דשמאי, דהא עכ"פ בידו הוא, ודמי לע"מ שתאכלי בשר חזיר דגבי תנאי,) אך איך יצדק הדין דבעול את הערוה, דהוי עבירה התלוי' בדעת אחרים ואיך נאמר בזה שהוברר מתחילה שיעשה, הא להיפך מצינו גבי תנאי, דאף לתנאי שא"א לקיימו חשבינן לי', ומשום דהערוה ודאי לא תתרצה לו, וא"כ ל"ל לרבא בזה לטעמא דנהנה, תי"ל דבצא ובעול אין לחייב למשלח אשעת השליחות, דהא להיפך בנ"ד הוברר בשעת השליחות שלא תעשה?: **(וא"ל דאין כונתו לאדם אלא לבהמה, דהא [בסוטה כ"ו ב', וביבמות נ"ד ב', תוד"ה בזכור] משמע להדי' דאין בהמה בכלל עריות עיי"ש, ודוחק לומר דכונתו לעכו"ם, ג"כ מה"ט, [ועיין ר"ן סוף יומא] ועוד מי יימר דעכו"ם ישמע לו, ע' ש"ס [קדושין ס"ד] "והרי בידו להשיאה כו' ועוד אילו אמר האי לא ניחא לי בגוה מי מצי מקדש לה עכ"ל הש"ס, הרי דאף בשאינו נזקק לאיש מיוחד, ודי לו באחד בסוף העולם, מ"מ כיון דצריך לזה גם לדעת אחרים מיחשב לאו בידו, וע' תוס' [גטין ס"ד, ד"ה אסור ככל הנשים] שכ' דמן הדין מותר, משום דאינה בידו להתקדש ושמא לא נתרצית, עיי"ש, הרי להדי' כדברינו, דל"ש חזקה שע"ש בדבר הצריך גם לדעת אחרים, ואעפ"י שאינו של עבירה, ואעפ"י שלא שלחו לאיש מיוחד, אלא בסתם ליהי' מי שיהי', ומכש"כ בדבר עבירה כנ"ד, ודו"ק. לאחר זמן מצאתי ראיתי כדברי להדי' בדברי המ"ל (פ"ד דבכורות, ה"א) לענין מי שעשה שליח למכור מבכרת לעכומ"ז בכדי להפקיע איסור בכורה וא"י אם עשה שליחותו, וכ' המ"ל וז"ל ועוד דלא נאמרה חזקה זו דשע"ש אלא בדבר שאינו תלוי ביד אחרים כו' אבל בנ"ד כו' איפשר שלא ירצה העכומ"ז לקנות כו' עכ"ל המ"ל. עיי"ש ותראה שמדבריו ק"ו לדברינו ודו"ק

)** ולא עוד אלא דרבא גופי' איהו בעל המימרא שם בגטין פ"ד לחלק בין ע"מ שתאכלי בשר חזיר לע"מ שתבעלי לאבא עיי"ש. ואיך אמר רבא הכא בקדושין דאי לאו טעמא דנהנה הוי מיחייב משלח בצא ובעול את הערוה, אליבא