המדרש והמעשה בראשית יח

[ואף על גב דבשבות דשבת, אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אפילו ביהיב ליה שכר מ"מ ודאי דאין להשות הענינים לגמרי, וק"ל] זוהי סברת התוס' שאמרו דדוקא שוכר ולא אומר

ומדאתן עלה כבר נוכל ליישב ק' הד"מ על הת"ה שבחו"מ שמ"ח, שכבר הסברנו דעיקר תלונת הד"מ על הת"ה מה דנקיט טעמא דגרמא, הוא דאי משום גרמא חייב המשלח עכ"פ בדי"ש, ואילו מטעם אשלד"ע היכי שהשליח נהנה אף בדי"ש פטור (וכ"ס הפנ"י): אבל הת"ה דייק בלישנא ולא כתב אראובן שאמר לשמעון צא וגנוב (דהוי משמע דלעצם מעשה הגנבה אין שמעון השליח צריך לסיועו של ראובן המשלח כלל, וכעין מ"ש בש"ס "צא ואכול את החלב"), אלא כך כתב הח"ה "ראובן שהראה לשמעון מחתרתו של לוי'. הרי דבלא ראובן לא היתה מחתרת זו ידועה לשמעון כלל, וא"כ נהי דהשליח נהנה, מ"מ הא המשלח הוא שחידש והמציא לו הנאה זו, ובכה"ג כבר בארנו דל"ש לומר שליח אדעתי' דנפשי' עביד, ודמי לשוכר עדי שקר, דעכ"פ חייב המשלח בדי"ש, אעפ"י שהעד נהנה. וא"כ תו לק"מ על ת"ה למה נקיט טעמא דגרמא ולא טעמא דאשלד"ע (להשמיענו רבותא דאפי' בדי"ש פטור משום הנאת השליח) דהא בהנאה כזו כנידון דת"ה, דא ודא אחת היא, ובתרוייהו יש חיוב בדי"ש עכ"פ, ואולי זהו מה דקמל"ן הת"ה שאין לפוטרו למשלח יותר מכפי הפטור "דגרמא", כלומר וחייב עכ"פ בדי"ש. ודו"ק

ואולי זהו הטעם דמסית דע"ז שנצטוה שלא להסית (עתוס' סנהדרין כ"ט ד"ה דברי) וחייבתו תורה, אעפ"י דבכה"ת אמרינן דברי הרב ודה"ת כו', משום דמסית אין זה משלח פשוט אלא מפתה ומסביר פנים להעושה שהוא להנאתו ולטובתו ע' סנהדרין ס"ז, יראה יש כמקום פלוני: כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה כו', כך הוא חובתנו, וכך יפה לנו לעשות כו' עיי"ש], והוא המחדש להעושה כאילו יש איזו הנאה בדבר, ובכה"ג ל"ש לומר אדעתא דנפשי' עביד, וכדאמרן

ובמסית דע"ז אלמה תורה לס' זו כ"כ, עד שגם בד"א חייב, ובמסית דשאר עברות עכ"פ מהני ס' זו לחייב אותו בדי"ש, אעפ"י שהשליח נהנה, היכי דגוף אותה ההנאה חידש לו המשלח ע"י הסתה דידי'

והנה אצל חוה אף שהיתה שם מידי דאכילה ודהנאה מ"מ הא היא לא ידעה כלל מתחילה שיש הנאת הגוף באכילת עץ הדעת. ואיפשר שהאמינה בתומתה כי מר המות בו גם בטעמו, (כמו שהי' באמת בתכליתו), שכך אמרה לו לנחש כי אמר ה' כו' פן תמותון כו', ורק הנחש הוא שחידש לה כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם כו' ורק אז נאמר "ותרא האשה כי טוב העין למאכל", וא"כ ל"ש תו לפטור את משלחה מטעם הנאתה, ולומר דאיהי אדעתא דנפשה עבדה, וכעין מה שאמר בש"ס גבי צא ואכול את החלב, דהתם הנאת החלב ידועה ומצויה לו לשליח גם מבלעדי המשלח, משא"כ הכא, שהנחש המסית אותה הוא שחידש לה ההנאה

ולפי זה ניחא מה דכללא כייל הש"ס אליבא דשמאי דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, ומיושב מה שהקשינו הא מצינו גבי נחש כן, דבאמת לא זו היא ההנאה הפוטרת את המשלח. ושפיר נסתייע מכאן הש"ך סי' ל"ב לדברי התוס' ב"ק נ"ו. וסרה מעליו קו' פנ"י ועיין **(ולבר מכל הנ"ל יש לחלק עוד בין הא דאמר רבא צא ואכול כו' להא דהשוכר עדי שקר, דע"כ לא אמרינן לא מצינו זה נהנה כו' אלא דומי' דחלב ודערוה, דהתם ההנאה היא היא גוף האיסור, ול"ש לחייב את המשלח על ההנאה דמטיא ליד השליח, ובפרט באכול את החלב איך נחייב למשלח מטעם שלוחו של אדם כמותו הא לא עדיפא אכילת השליח מאילו אכל המשלח גופי' שלא כדרך אכילתו, משא"כ בשוכר ע"ש האיסור היא ההגדה, וההנאה מילתא אחריתא היא. ודו"ק. [ועי' נוב"י ע"ת קי"ב שם, אלא שאין בכלל דבריו דברינו]:**(ולבר מכל הנ"ל יש לחלק עוד בין הא דאמר רבא צא ואכול כו' להא דהשוכר עדי שקר, דע"כ לא אמרינן לא מצינו זה נהנה כו' אלא דומי' דחלב ודערוה, דהתם ההנאה היא היא גוף האיסור, ול"ש לחייב את המשלח על ההנאה דמטיא ליד השליח, ובפרט באכול את החלב איך נחייב למשלח מטעם שלוחו של אדם כמותו הא לא עדיפא אכילת השליח מאילו אכל המשלח גופי' שלא כדרך אכילתו, משא"כ בשוכר ע"ש האיסור היא ההגדה, וההנאה מילתא אחריתא היא. ודו"ק. [ועי' נוב"י ע"ת קי"ב שם, אלא שאין בכלל דבריו דברינו]: ואולי זוהי כונתם ז"ל בסנהדרין כ"ט "אין טוענין למסית" כו' דברי הרב ודה"ת דמ"ש כו', לאו למימרא דאי טעין מסית הכי פטר נפשי', דהא אין הדין כן, אלא