המדרש והמעשה בראשית יז

הני דפ' הכונס, משא"כ לטעמא דאשלד"ע יש לפוטרו אף בדי"ש, דהא נידון זה, דאיירי בי' ת"ה, שאני מנידון דמשנתנו [ב"ק ע"ט] נתנו לבכורות בנו כו', דהתם במשנה זה השליח המושכ' מרשות בעלים גובהו בחובו ולא משתרשי לי' כלל, ורק המשלח נהנה מן העבירה, ופורע את חובו בגנבתו, **(ובפרט למ"ד בשלהי כתובות דפורע חובו ש"ח חייב לשלם לו עיי"ש:)** משא"כ בעובדא דת"ה, דבפירוש אמר "המראה לגגב מחתרת של לוי", משמע דאין המשלח אלא מראה מקום לו, ועיקר הנאת הגניבה אינה אלא לגבי השליח הגוגבה, ובכה"ג כו"ע מודים דאף בדי"ש עיקר החיוב גבי השליח ולא גבי המשלח, משום דלא מצינו זה נהנה וז"מ, וזהו לענ"ד מה דקשי' לי' לד"מ ע"ד הת"ה, דמאי אירי' דת"ה לפטור את המשלח מטעם גרמא, דהוי משמע דעכ"פ בדי"ש חייב המשלח, תי"ל מטעמא דאשלד"ע, ובכה"ג, דהשליח נהנה, אף מדי"ש פטור המשלח. **(סעד לזה י"ל גם מדב' הש"ס [ב"ק. ל"ח. ובפ"ד דנזיר] דאין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה מהא דאל תצר את מואב כו', וק' מנלן הא להש"ס, דלמא שיחה נאה לאו כלום היא, ומה שנענשה הצעירה פחות מן הבכירה הוא לא משום שיחה נאה אלא משום מעשה נאה, דהא אע"ג דאחז"ל [הוריות, י'.] דבנות לוט למצוה נתכונו. מ"מ מבואר בתוס' [סנהדרין נ"ז, כ', ד"ה לנערה] דגוף אותו מעשה דבר עבירה הוי, וכ"ה גם במדרשות שם, וא"כ הצעירה לא הי' עלי' אלא חטא עצמה בלבד, משא"כ הבכירה דאיתא בכתוב ותאמר הבכירה אל הצעירה" כו' נמצא דלבד חטא עצמה היתה גם משלחת לדבר עבירה לאחותה, והא התם כדי"ש דמי', ובדי"ש יש שלד"ע, ומשו"ה נענשה ביותר, ומדלא קאמר הש"ס הכי, אלא מטעם שיחה נאה, ש"מ דמטעם שליחות אין חיוב למשלח כלל אף בדי"ש, כיון דמלתא דהנאה הוי, וכדב' הפנ"י שם:)** הרי שהוכחנו דגם דב' הד"מ מטין כדעתו של הפנ"י

איברא דיש לחלק בין ההנאות. דלכאורה יפלא הא סברות הפוכות חזינן הכי: התם בקדושין אמרינן ל"מ זה נהנה כו' הרי מה שנהנה השליח פוטר את המשלח, והכא בתוס' ב"ק אמרו דדוקא בשוכר חייב המשלח בדי"ש, ולא באומר, כלפי לייא, הא בשוכר נהנה השליח שכרו, ובאומר אינו נהנה כלום, ואיך יתחייב המשלח בשוכר יותר מבאומר? **(איברא דיש להתעקש ולחלק דרק בהנאת הגוף אמרו כגון דחלב ודערוה. אך באמת אין יסוד לחילוק זה. ואכמ"ל. ואמנם מצינו כיוצב"ז גבי מוציא שם רע [כתובות ע"ו, א'] ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים כו' אבל חדא דהתם לאו מטעם שליחות חייב המוציא ש"ר, אלא כדיליף התם שימה שימה ומטעם גזה"כ, ועוד דגם התם פליגי רבנן עלי' דר' יהודה:)** ע"כ לומר דהא דפטרינן למשלח אליבא דשמאי בשליח נהנה הוא כעין מה דמצינו אצל שבות דשבת, בא"י העושה במלאכת ישראל, דאע"ג דבאמת הישראל נהנה במה שמקדים העכו"ם מלאכתו בשבת, מ"מ בשכרו באריסות או בקבלנות, כיון דעיקר ההנאה בהקדמת המלאכה לעכו"ם הוא, שרי, משום דעכו"ם אדעתא דנפשי' עבידא ולא מיחשב כלל כשלוחו של ישראל בזה, וכעין זה נאמר גם בצא ואכול את החלב, כיון דעיקר ההנאה לגבי האוכל הוא, ע"כ לא ע"ד המשל ושליחותו הוא עושה מה שעושה, אלא אדעתא דנפשי' [ע' שו"ע או"ח, רמ"ד.] אך אימתי י"ל כן, היכי שההנאה היא מצד עצם הדבר והמעשה, כגון בדמיון הש"ס צא ואכול את החלב או בעול את הערוה", משא"כ היכי דבעצם המעשה אין שום הנאה לשליח, או אעפ"י שיש, אך לא הודעה אליו הנאתו בטרם שעשהו, וכל עצמה של הנאה זו לא חידש לו רק המשלח הזה, א"כ ודאי אין שום סברא לומר דשליח אדעתי' דנפשי' עביד, דהא אי לאו משלח לא היתה כאן שום הנאה לשליח. והיינו טעמא דשוכר עדי שקר, דהמשלח השוכרו הוא הוא הבורא את ההנאה, והוא נותן השכר לעדים, ול"ד כלל לצא ואכול את החלב, ועוד מיגרע גרע מאילו לא היתה שם הנאה כלל, דאיפשר דבלאו שכירותו של זה לא הי' העדים מתרצים כלל לחטא ולא להם, והיו שומעין דברי הרב,