המדרש והמעשה בראשית טז

פרשת בראשית (בענין שליחות לדבר עבירה) ותאמר האשה הנחש השיאני כו' גירני, הטעני, חייבני, גירני כמד"א אל ישיא אויב בו. הטעני כמד"א אל ישיא אתכם חזקיהו, חייבני כמד"א כי תשה ברעך [ילקוט, כ"ח.]

הנה שלש טענות שמענו כאן אליבא דחז"ל בתשובת חוה, וכולן על יסוד אחד נבנו, שלא מדעתא דנפשה עשתה מה שעשתה, ולפי דרכנו נבאר דבאמת שלש אלה שלשה מיני התנצלות הם, ויבוארו אחת לאחת עפ"י דרכי ההלכה

לכאורה אין שום יסוד לטענה זו, עפי"מ דקיי"ל בכה"ת אין שליח לדבר עבירה, ודברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין, אלא דאיתא [קדושין, מ"ג.] שאין טענה זו דאשלד"ע פוטרת את המשלח אלא מדיני אדם, ובדיני שמים חייב המשלח, אף לרבנן דשמאי הזקן. אבל בתוס' [ב"ק, נ"ו, ד"ה אלא) כתבו דרק בשוכר עדי שקר חייב המשלח עכ"פ בדי"ש, ולא באמירה בעלמא. וכבר העיר לנו על סתירה זו הש"ך [חו"מ, סי' ל"ב.] ובהגה"ה שם שהביא ראי' לדב' התוס' מהא דנחש גופא, עפימ"ד [סנהדרין, כ"ט.] אין טוענין למסית, מנא לן מנחש, מאי הו"ל למיטען דה"ר ודה"ת, ש"מ דאילו טעין הכי הוי טענה, אע"ג דהתם דיני שמים הוי, עיי"ש בש"ך. ברם דב' הש"ס הללו כשהן לעצמן יש להבין, דהא נחש לאו מסית דע"ז הוי, ואם גם בשאר עבירות דין מסית דיינינן לי' להמשלח, א"כ בטל הכלל דאין שליח לד"ע?

וראיתי לבעל פנ"י שהקשה על ראיית הש"ך מהא דנחש, עפי"מ דאמר רבא התם בקדושין מודה שמאי הזקן באומר לחברו צא ואכול את החלב או בעול את הערוה דהשליח חייב, משום דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, וא"כ מאי ראיי' מייתי הש"ך לדידן דאף מדי"ש פטור המשלח, דלמא אה"נ דבדי"ש חייב, אלא דעכ"פ הא לא עדיף די"ש לדידן מדיני אדם לשמאי, (דסובר יש שליח לד"ע ואף על פי כן מודה בנהנה), והא חוה נהנית, ובנהנה כו"ע מודים דל"מ זה נהנה וזה מתחייב. עכ"ד הפנ"י, וקושיתו חמורה

אולם לא על הש"ך תסוב תלונתו, רק ע"ד הש"ס גופי', דאם נחשוב מעשה דנחש וחוה כזה נהנה וזה מתחייב, א"כ תיקשי מנא לן לחדש אליבא דשמאי (דלדידי' הסב' החיצונה לחייב את המשלח) דבנהנה פטור, ומשום דלא מצינו בכה"ת זה נהנה וז"מ, הא מצינו ומצינו ממעשה דנחש גופי' ומנא לן באמת לחדש הא דר' שמלאי שם, דמשום אין טוענין למסית נתחייב הנחש? ובשלמא לדידן, דאף בעלמא אין שלד"ע, ניחא, דע"כ מוכח כר' שמלאי, מדנתחייב נחש, משא"כ לשמאי הזקן קשה. וי"ל דנחש ע"כ לאו מטעם שליחות נענש אף לשמאי, דהא איהו גופי' לא הוזהר ולא נצטוה כלל, וע"כ שלא נענש אלא מטעם הסתה. וע' נו"ב מ"ת, קי"ב, אה"ע]

אבל האמת יורה דרכו דאע"ג שדב' הפנ"י צדקו בעיקרן דהיכי דהשליח נהנה אין סברא לחייב את המשלח אף בדי"ש. ובזה יש לבאר לענ"ד ד' הד"מ הובא בש"ך [חו"מ, שמ"ח, ס"ק ה'] עמ"ש הת"ה בראובן שהראה ללוי מחתרת של שמעון כו' פטור, דהוי גרמא בנזקין. וכ' עליו הד"מ וז"ל "וצ"ע תי"ל דאין שליח לד"ע" כו' עיי"ש. ויש להבין קו' הד"מ, דמאי אולמא דטעמא דאשלד"ע מטעמא דגרמא? (והא להיפך, טעמא דאשלד"ע לא סגי אלא בשליח בר חיובא, עיי"ש בש"ך), וע"כ כונת הד"מ היא כך, דלטעמא דגרמא עכ"פ חייב ראובן בדי"ש, ככל