המדרש והמעשה במדבר צט

במיתה אחת ושתי עבירות, וכהא דמקושש ומגדף, (שאמרו בספרי דאעפ"י שהיו שניה ביום אחד ובפרק אחד, מ"מ לח דנו שניה כאחת לפי שאין דנין שנים ביום אחד), אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין שנים ביום אחד

ואולם באמת גם אהא דמקושש ומגדף גופייהו יש לדון, דנהי דאליבא דאמת דמחלל שבת הוא מצד עצמו בסקילה (ואפילו שלא בפרהסיא) ולא משום דדמי לעוע"ז (וכמו שכ' התוס' בסברת ספקו של משרע"ה), א"כ בודאי דגם במגדף י"ל דהוי שם בפני עצמו, לולא משום דהו"ל כעוע"ז משו"ה נידון בסקילה) ונמצא דמקושש ומגדף, נהי דמיתה אחת, מ"מ שתי עבירות נינהו, אך אי הוי אמרינן דמחלל שבת מצד עצמו אינו אלא במיתה סתם, שהיא בחנק, ומקושש שאני דמשום דחלל בפרהסיא והו"ל כמומר לכה"ת כלה ע"כ משום דין עוע"ז דנוהו לסקילה, א"כ מגדף, שהי' ג"כ בפרהסיא, וכפשטות לשון הכתוב "בתוך בני ישראל", פשיטא דלעוע"ז הו"ל לדמויי יותר ממקושש

וסברא זו משנה מפורשת היא [סנהדרין, מ"ה, ב'] וחכ"א מה מקלל שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר. ועש"ס שם, "לרבויי עכו"ם דדמי לי' לכל מילי", (כלומר דדמי עכו"ם למגדף לכל מילי), ופשיטא דאי נימא דמחלל שבת בפרהסיא, דאינו אלא "כאלו עוע"ז", נדון משום שם דע"ז, מכש"כ דנימא במגדף "דדמי לע"ז בכל מילי", שיהי' נדון ג"כ משם זה דע"ז, וא"כ תקשי, מה זה שאמרו במגדף [בספרא, כ"ד, רל"ז] ויביאו אותו אל משה, ולא המקושש עמו, ויניחוהו במשמר, ולא המקושש עמו, ושניהם היו בפרק אחד, והטעם מבואר משום שאין דנין שנים ביום אחד. (וכן הבין גם בס' התוה"מ שם), והשתא אי נימא כסברת התוס' דאף מחלל שבת, שאינו אלא "כאלו" עוע"ז, נדון משום שם דע"ז, מכש"כ דנימא במגדף "דדמי לע"ז בכל מילי", שיהי' נדון ג"כ משם זה דע"ז, ולפי"ז הויין תרוייהו במיתה אחת ועבירה אחת והיינו תרוייהו משם דע"ז) ובכהא"ג הא דנין שנים ביום אחד ולמה לא הביאו ולא דנו שניהם כאחד ומדלא נעשה ככה, ומשאמר הקב"ה למשה "רגום אותו" לולא את המגדף עמו) מזה גופא נתברר למשה, דמקושש ומגדף, לא משם דע"ז נדונו תרוייהו, אלא כאו"א משם בפ"ע, ודלא כרו שסבר עד עכשיו (אליבא דתוס' סנהדרין דלעיל: **(ומכאן ראי' למ"ש לעיל (עמ"ה פ' בלק) דהך דאין דנין שנים, הכונה היא על עצם ההריגה, ולא על גמר הדין (וכדמשמע משטחיות ל' רש"י "משום דלא מצו לאהפוכי בזכותא דתרוייהו ביום א'.) דאי כרש"י הא במקושש ומגדף ל"ש כל זה, דהא תרוייהו נרגמו עפ"י ד', ולאיזה עיון בדינם הי' צריך משה ובית דינו ויש לדחות. ואכ"מ

)** ומעתה מיושבת שפיר ק' הגאון רעק"א ז"ל על התוס' סנהדרין שהבאנו למעלה, דאיברא שכ' התוס' דספקו של משרע"ה במקושש הי' משום דילמא נידון כעוע"ז (מדהו"ל ככופר בעיקר וכמומר לכה"ת), ואעפי"כ לא קשה מה שהקשה הגרע"א אליבא דאמת, מנא לן דכל מחלל שבת הוא בסקילה ואפילו בצנעה, דילמא רק במקושש, ומשום דהו"ל בפרהסיא כעוע"ז, וכספקו של משה, דזה אינו, דאי כספקו של משה, א"כ ק"ו למגדף שיהי' נדון משום שם כעוע"ז, דדמי לי' לכל מילי, וא"כ יהי' להמקושש והמגדף דין עבירה אחת ומיתה אחת ממש, ומדאעפי"כ אמר הקב"ה למשה שלא ידון שניהם ביום אחד (וכד' הספרי שם) ש"מ שאין הדבר כמו שהי' סבור משה, דנהי שצוה הקב"ה לרגום את המקושש באבנים, מ"מ לא מן השם דעוע"ז הוא זה, אלא דכל מחלל שבת מצד עצמו הוא בסקילה וממילא דגם מגדף הוא שם בפ"ע, וניחא מה שלא דנו למקושש ולמגדף ביום אחד, משום דנהי דהו"ל מיתה אחת, מ"מ שתי עבירות נינהו, זה משם דשבת וזה משם דגדוף, וכל זה נתברר למשה רק אח"כ, לבתר שצוה הקב"ה שלא לדון שניהם ביום אחד, אבל מקמי הכי, לעולם כשם שהי' משה מסופק על המקושש, כך הי' מסופק גם על המגדף, לדון את שניהם משם דע"ז, (וההפרש הי' רק בזה, שבמקושש הי'