המדרש והמעשה במדבר צד

ולולא דמסתפינא הוי אמינא דרשב"י (דאיהו סתם ר' שמעון) וראבר"ש ברי' בחדא שיטתא קיימי, וטעם ויסוד מחלקותן עם תנא דמשנתנו הוא, דלסתם משנתנו גזר דמצילין בנפשו הוא אך ורק משום תקנתא דנרדף, כדי שלא יהרג, או כדי להצילו מתקלה וקלון (בזכור וערוה), אך לתקנתו דרודף, להצילו מן החטא, לא חיישינן כלל בכהא"ג [וכדס"ל לרשב"ג, כ"ק ס"ט, א' דאמר הלעיטהו לרשע, וכו']. אבל ר"ש וראבר"ש ברי' פליגי, ולדידהו לאו משום תקנתא דנרדף לחוד אתינן עלי', אלא משום תקנתא דרודף עצמו נמי, מצילין את הרודף בעבירות החמורות בנפשו כדי למנעו מן העבירות הללו, ומשו"ה ס"ל לר"ש ולראבר"ש דאפילו בע"ז וחלול שבת דליכא נרדף **(ואע"ג דבסוגיא דהתם איתא דר"ש יליף ק"ו, פגם גבוה מפגם הדיוט, וס"ל עומה"ד, מ"מ לענ"ד קשה לאמר דזהו עיקר פלוגתתם דר"ש ורבנן, דבאמת בדין הי' שבנידון זה כו"ע יודו דעונשין מה"ד, דמידי הוא טעמא בעלמא דאין עומה"ד, אלא אי משום דדילמא לא סגי לי' בכפרה וכטעמי' דמהרש"א בשם סמ"ג, ואי משום דילמא טעי, כטעמי' דבעל הל"ע; ובנ"ד לכאורה הא תרוייהו ליתנייהו, דילמא טעי ל"ש, דכי ס"ד שיהי' פגם הדיוט חמור מפגם גבוה, ודילמא לא סגי לי' בכפרה נמי ל"ש, דאטו רודף משום כפרה נהרג, הא אינו נהרג אלא כדי למנעו מן העבירה, ואי הוי אפשר להצילו בא' מאבריו או בתחבולה אחרת, אז מי שהורגו נהרג עליו, ומדליתא לשני הטעמים הלא בדין הוא שאף רבנן יודו לר"ש לענוש מה"ד, עכ"פ בנידון זה, ומדאעפי"כ פליגי, עכצ"ל דבאמת על גוף הק"ו דר"ש יש לדון ולפרוך, דאיהנ"מ דשאני ושאני פגם הדיוט מפגם גבוה, שההדיוט נפגם באמת, אבל אטו גבוה נפגם ח"ו, ואם רשעת מה תפעל לו, ולפי"ז שוב י"ל דאף ר"ש לאו אק"ו דידי' לחוד סמיך, אלא בסברא נמי פליגי, דלר"ש לתקנתי' דרודף נמי חיישינן, ולרבנן לא חשו אלא לתקנתא דנרדף, וכמו שבארנו בפנים.)** כלל, נמי מצילין בנפשו משום תקנתא דרודף (וכרבנן דרשב"ג בב"ק בסוגיא דצנועין)

ולפי"ז תהי' סברת ר"ש וראבר"ש ברי' בענין זה דומה ממש למ"ש במשנתנו לענין בן סו"מ, דימות זכאי ולא ימות חייב, כך ס"ל בכל רודף בעבירות החמורות (דדמיין בחומרן לרציחה ולערוה ולזכור) דאפילו הים דליכא נרדף (כגון עוע"ז ומח"ש) מ"מ מצילין את הרודף בנפשו משום תקנת עצמו, ומה דמצינו בבן סו"מ משום תקלה שבעתיד הרחוק, אותה מצינו ברודף משום תקלה שבעתיד הקרוב ואף שבסוגיין שם אסמכו רבנן ור"ש לשיטתייהו אקראי, בכ"ז לא רחוק לאמר דגם בסברא פליגי, וכדאמרן)

ואם תצדק הנחה זו, אז בע"כ נצטרך לאמר דמתניתן דבן סו"מ, אע"ג דסתמא קתני לה, ר' שמעון היא (דאלו לרבנן, הא אם לא חשו דימות זכאי גבי רודף ובקירוב זמן. איך יאמרו ס' זו גבי בסו"מ בריחוק זמן, וע"כ דלדידהו הך דבן סו"מ גזה"כ היא). ובזה מה ינעם לנו לישב הא דהקשינו לעיל ע"ד הפענח רזא, דאמנם כן דהורג נפש בעלמא אין בו חייב סקילה משום שבת לשיטת רש"י וראב"ד וריב הראשונים, ואעפי"כ שפיר תירץ הפענח רזא להא דבן סו"מ שהכונה דסופו ללסטם בשבת, ולא קשיא מה שהקשינו הא סו"ס חמור תחילתו מסופו, (דהא בסופו משום שבת לא יתחייב) דמידי הוא טעמא אלא משום דהוי מקלקל לגבי שבת, והא לפי"מ שהעלינו לעיל, משנתנו דפ' בסו"מ דמוטב שימות זכאי ע"כ ר' שמעון היא, והא ר' שמעון הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב, ולדידי' בודאי כשילסטם בשבת יהי' נידון בסקילה החמורה, דהא משום מקלקל לא יפטור, וא"כ תו אין תחילתו חמיר מסופו

וכל זה לפי ההנחה שהנחנו למעלה, דמ"ד בבסו"מ טעמא משום דימות זכאי ואל ימות חייב, ע"כ ס"ל דחד טעמא הוא עם הא דרודף, ודגם ברודף ולמאן דס"ל דאף עוע"ז ומח"ש ניתן להצילו בנפשו) יש בו מעין ס' זו דימות זכאי, וע"כ דגם לתקנת נפשו של הרודף