המדרש והמעשה במדבר צג

והנה בב"ב שם [והוא מן הספרי, ע"ז, נ"ב] אחז"ל מקושש זה צלפחד, נאמר כאן אבינו מת במדבר ונאמר להלן וכו', ולפי"ז מוכח עפ"י דברינו דלעיל דהי' עליו דין מומר ועוע"ז ואמנם ידוע מ"ש התוס' [ב"ב קי"ט שם, בשם המדרש] דמקושש לש"ש נתכוין, אבל כבר כ' החת"ס [בלקוטיו, שו"ת ח"ו, סי' נ"ו] שדבר זה אינו מצילו מדין של מטה כדין מומר ממש, ולהלן בדברינו יבואר עוד:

ותחילה אומר, דמריש הוי קשיא לי ע"ד המדרש הנ"ל, מהיכן יצא לו למקושש (זה צלפחד) היתר זה, לעבור אאיסור חמור בודאי, משום ספק תוכחה דאחרים, ולחלל שבת בפרהסיא לשם שמים והא א"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אלא באיסורא זוטא, וכדי להציל את חברו מאיסורא רבא, ודוקא היכי דלא פשע חברו [עתו"ס שבת, ד', א'. ובש"ד]. וכל זה ליתא בנידון דמקושש. **(ומה דמצינו לחז"ל [ע"ז, ד', ב'] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה לרבים. בודאי שאינו ענין לכאן, דדהמע"ה בודאי אהיתירא דכל היוצא למלחמת בי"ד גט כריתות הי' כותב הוי סמיך, אלא דחז"ל כך אמרו, דאעפי"כ "לא היה ראוי לאותו מעשה", אלא דמשמיא גרמו לו כדי להורות תשובה לרבים. אבל שיתיר איש א"ע למיתה במזיד ובעבירה חמורה משום תקנתא דאחרינא, זה לא שמענו:)** ועובדא דאסתר שאני, דהתם לא למיתה התירה א"ע, אלא לספק עבירה, ומשום הצלת נפשות דכל ישראל עבדה, ובהצלת ודאי, אבל שיתיר אדם עצמו למיתת ודאי, משום ספק זכותא דאחריני להצילם מן החטא זו מנא לן

שוב ראיתי דאף אמנם כזה לא שמענו, אבל כיוצב"ז שמענו, והוא במ"ש ז"ל גבי בן סו"מ מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב [סנהדרין, ע"א.] הרי שויתרה תורה על אבדת נפש היחיד כשהוא זכאי (דהא זכאי קרו לי' חכמים במשנתנו) כדי שלא ימות אותו היחיד כשהוא חייב, ומכש"כ שנוח לו ליחיד למות מיתת עצמו כשהוא זכאי, כדי שלא יבאו הרבה מישראל למות כשהם חייבים, וזוהי מ"ש חז"ל מקושש לש"ש נתכוין"

איברא דגם אהא דבן סו"מ גופי' כבר הקשו הראשונים, אם על שם סופו נהרג, איך יהיה תחילתו חמור מסופו, ומיתתו כשהוא זכאי תהא תמורה ממיתתו כשהוא חייב, והלא בסופו "כשילסטם את הבריות" יהי' ענשו בסייף הקל וכדין כל רוצח) ועכשיו דינו בסקילה החמורה, אתמהה. ובספר פענח רזא תירץ דהכי קאמר, סופו ללסטם את הבריות בשבת, ולפי"ז גם סוף דינו יהי' בסקילה כמחלל שבת. אבל גם תירוץ זה לענ"ד תמוה, דהא בתוס' סנהדרין, [ע"ג, ע"ב] מוכח דכל הורג נפש הוי מקלקל לענין שבת, לבר מהריגה במושבות דסנהדרין, ומשום תיקון גברא, יעויי"ש בתוס', וא"כ אפילו כשילסטם הבן סו"מ בשבת, לא ידון כמחלל שבת, אלא בסייף הקל כרוצח בלחוד **(ואמנם דעת הרמב"ם פ"י ופי"ב מהלכות שבת לחייב בכל חובל משום נ"ר ליצרו אפילו שלא במקום מצוה, אבל הה"מ הביא שם שיטת רש"י וראב"ד ורוב הראשונים דלא ס"ל הכי. יעויי"ש:)** [וע' היטב שבת ק"ה, ב', בתוס' שם לענין קורע בחמתו, דאי לאו במקום מצוה למירמי אימתא אאינשי ביתא. לא חשיב כמתקן משום נחת רוח ליצרו עיי"ש] וא"כ הדר תקשי, איך נחמיר עליו בתחילתו כשהוא זכאי, יותר מבסופו כשיהי' חייב

? ולחומר הקושיא נלענ"ד, דהנה באמת סברא כעין זו (היינו דימות זכאי ואל ימות חייב) מצינו גם במקום אחר, אלא דהתם בפלוגתא תליא, והוא במשנה דסנהדרין [שם, ע"ג] ואלו שניתנו להצילן בנפשן, הרודף אחר הזכור ואחר הערוה ואחר האדם להורגו, אבל הרודף לעבוד ע"ז ולחלל את השבת אין מצילין אותו בנפשו, כך איתא התם במשנה, אבל בברייתא איפלגו בה תנאי, דלר' שמעון ב"י עוע"ז ניתן להצילו בנפשו, ולראבר"ש אף מחלל שבת: