המדרש והמעשה במדבר צא

להשהות הדבר עד למחר, ומה מדויק איפא ג"כ מה דמסיק ע"ז, איתמר נמי "טעה בנואף חוזר", (ולא אמר טעה בנואף ונואפת) דהא לפי דברינו נהי דפתח "בנואף ונואפת", כדי לרמז דבבת כהן ובועלה משתעי, מ"מ הא עיקר הספק לפי דברינו, לא על חזרת הדין של הנואפת קאי (דהא איהי בודאי גומרין דינה היום, וכדאמרן לעיל) רק בדינו של "הנואף" טעו, (דמתחילה סברו כר"ש, וממילא שאין לדונו עד למחר) וזהמ"ש, "איתמר נמי טעה בנואף חוזר"

עכ"פ פשיט ר' יוחנן דבכהא"ג, אעפ"י שאין הצדוקים מודין, מ"מ חוזרין, לפי שאין זו באמת חזרה לחובה, ואהא מסיק, אלא היכי דמי אין חוזרין (ומטעם שאין מודין בו) כגון שטעה שלא כדרכה

פירות הנושרין ממאמרנו זה: א) ישוב ד' רש"י ז"ל מה שסתם בכמה מקומות דכל הנסקלין נתלין, והוא כר' אליעזר נגד חכמים דפליגי. ב) באור חדש ונכון מאד למ"ש בברייתא דסנהדרין ודיבמות בי"ד מכין ועונשין כו' "ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה". ג) כלל חדש בהא דבי"ד מכין ועונשין לצורך שעה, דעכ"פ אין מורין אף לצורך שעה מה שלדעת הצדוקין צריך להורות כך לדורות ד) הוכחה מפסקי הרמב"ם ז"ל לפשוט ספקו של הר"י בעהתו"ס בריש מכוח לענין זוממי ב"כ. ה) חקירה בהא דאין דנין שנים ביום אחד, אי קאי על הגמר דין או על עצם ההריגה. ז) הוכחה מחודדת לפשוט ספק זה ופירוש חדש ונכון בדברי ר"י [סנהדרין ל"ג] "אדמוקדך יקוד זיל קוץ קרך וצלי"

ועל מה שהזכרנו לעיל בדברינו, אהא דחמא בר טובי' שהקיף לב"כ חבילי זמורות, ולפי"ד מהרש"ל משום צורך שעה עשה, ותמהנו על דבריו, דא"כ מ"מ אמר עלה רב יוסף שטעה בתרתי, הנה ראיתי בנמוק"י שהקשה ג"כ ע"ז, הא קיי"ל דבי"ד מכין ועונשין כו'. וכבר כתבנו לעיל ישוב נכון לזה, וכעת נעים לי להעתיק הצדוקים כאן דבר נחמד מספרו הבהיר של כ' אאדמו"ר ז"ל ובספרו בית הלל על חו"מ סי' ב'), שדקדק שם בלשונו של רש"י ז"ל שכתב אהא דחמא בר טוביא וז"ל בדורות האחרונים הי', כשאר אמוראים", והך כשאר אמוראים נראה כשפת יתר בד' רש"י ז"ל, וכ' אאמו"ר זצ"ל וז"ל, ונ"ל לישב בהקדם מ"ש בגטין נ"ו גבי עובד דקמצא, סבור למקטלי', א"ר זכרי' בן אבקוליס, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, ואמר עלה ר"י, ענותנותו של רזב"א החריבה וכו', ומקשים בשם הגר"א ז"ל, איזו ענוה היתה כאן, ועוד ש לדקדק בד' ר' זכרי' יאמרו מטיל מום וכו' וקשה ממנ"פ, אם בדין הוי למיקטלי', מאי איכפת לי' מה שיאמרו

ונדלענ"ד דודאי שהכל ידעו כי משוה"ד מטיל מום בקדשים אין דינו ליהרג, אלא דאעפי"כ הא קיי"ל דבי"ד מכין ועונשין לצרך שעה או כשהדור פרוץ, וע' סמ"ע ס"ק ג' דה"ה כשהיחיד פרוץ, ובודאי שאין לך צרך שעה יותר מזו של עובדא דקמצא, אלא שדעתו של ר"ז בן אבקוליס היתה דלעונש מיתה בעינן דוקא גדול הדור שאין בדורו גדול הימנו וכפסקו של מהרא"י, ורזב"א קטן הי' בעיניו, וסבר שיש גדולים הימנו בדורו, וזהמ"ש "יאמרו (כלומר הגדולים ממני) מטיל מום יהרג", וע"ז שפיר א' ר' יוחנן "ענותנותו" של רזב"א החריבה את ביתנו, שאלמלא הקטין א"ע יותר מדי, ואילו הוי ידע האמת, שאין בדורו גדול הימנו, או הי' דן אותו לקטלא משום צרך שעה, ולא הי' צריך לחוש לשמא יאמרו

ומעתה ניחא שפיר גם סגנון ל' רש"י ז"ל אהא דרב חמא בר טובי', בדורות האחרונים הי' "כשאר אמוראים", דודאי אילו הי' מופלא בדורו שאין גדול הימנו, אז לא הוי צריך רב יוסף למימר דטעה בתרתי, דאפשר משום צורך שעה דן אותה לקטלא אף שלא מן הדין (וכקושית נמוק"י) אך משלא הי' אלא "כשאר אמוראים" וא"כ עכצ"ל שטעה. עכת"ד אבא ז"ל בספרו. ולעיל בדברינו ישבנוהו בא"א עיי"ש: