המדרש והמעשה במדבר צ

"דלא מצו לאהפוכי בזכותי' דכל חד וחד:

עוד נ"ל לה"ר ממקום אחר. ונקדים סוגית הש"ס [לעיל ל"ג, ב'.] אהא דמתניתן, ד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, ארחב"א אר"י, והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו כו', בעי מיני' רחב"א מר"י, טעה בנואף ונואפת מהו, א"ל אדמוקדך יקוד זיל קוץ קרך וצלי, איתמר נמי אר"י טעה בנואף חוזר. ע"כ. וערש"י ז"ל שנדחק מאד בהבנת פשיטותי' של ר"י ולהוכיח דאין בעריות דברים שאין הצדוקים מודים בהם. והתוס' הקשו עליו, ועכ"פ צ"ע לפירש"י, דאם איתא דכל דיני עריות הם מהדברים שהצדוקים מודים בם, א"כ מאי קאמבעי' לי' לרחב"א, והא איהו הוא דאמר לעיל והוא שטעה בדבר שהצדוקים מודים בו, ואין לומר דזה גופא קא מבעי לי' אם העונשים שבעריות הצדוקים מודים בהם דא"כ הוא דבר התלוי במציאות ובר מכל דין, לפשיטותי' של הש"ס "אדמוקדך יקוד כו' אין שום מובן לפירש"י יעויי"ש, והערוך פירש באופן אחר, והגאון מוהרי"פ קלסי', ולולא דמסתפינא אמינא שגם פירושו של הערוך אינו מתישב על הלב כמבואר למעיין בו ועוד דהש"ס פתח "בנואף ונואפת" וסיים בנואף לחוד כדאמר, תנ"ה "טעה בנואף חוזר"

ולחומר הנושא הי' נלענ"ד פירוש אחר בד' הש"ס הללו, היינו דודאי שגם לבעל האבעי' פשיטא לי, דיש גם בנואף ונואפת דברים שאין הצדוקים מודין בהם, וכמו"ש התוס', ולא ע"ז תסוב האבעי' (דא"כ ה"ז תלוי במציאות), אלא כלפי שאמרה משנתנו בד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, (והיינו בדבר שאין הצדוקין מודין בו בא בעל האבעי' ישאל, היכי דמי הך חזרה לחובה שאין מחזירין, אם דוקא מפטור ממש לחיוב ממש, או אפילו מחיוב לחיוב חמור הימנו מקרי ג"כ חזרה לחובה, ואת הציור לזה מצא בעל האבעי' דוקא "בנואף ונואפת" ועל כן שאל מה ששאל וכמו שנבאר

דהנה אהא דאמרינן במכילתין לקמן אין דנין שנים ביום אחד, אפילו נואף ונואפת, תרגמה ר' חסדא בבת כהן ובועלה. הרי שהי' פשוט בלישנא דתלמודא דסתם "נואף ונואפת" היינו "בת כהן ובועלה". וכבר ידענו דהיכי שאין דינם שוה, אז אין דנין אותם ביום אחד, וכשהיא נשואה, אז ודאי אין דינם שוה דהוא בחנק, והיא בשרפה, אבל כשהיא ארוסה אז תליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן, דלר' שמעון דשרפה חמורה, בין נשואה ב"כ בין ארוסה ב"כ דינה בשרפה, ולרבנן דקיי"ל כותייהו נשואה יצתה לשרפה להחמיר עלי', אבל ארוסה ב"כ, בין הוא בין היא דינם בסקילה [סנהדרין, נ']

ולפי"ז כבר יצוייר בפשיטות הטעות שטעו בית דין, היינו שבא לפניהם דין "נואף ונואפת" (כלומר ב"כ ארוסה ובועלה) ומתחילה סברו כר' שמעון, דהיא בשרפה ואעפ"י שהיא ארוסה) והוא בסקילה, וממילא דאי אפשר לדון שניהם ביום אחד, ומסתברא דגומרין תחילה דינו של הנידון בחמורה אליבא דר' שמעון היינו את הבת כהן, ומניחין את בועלה הנידון בקלה, עד למחר. כל זה לפי טעותם. אך לבסוף חזרו לפסוק כרבנן היינו דשניהם בסקילה, וממילא יכולים לדון שניהם כאחת וכדין עבירה אחת ומיתה אחת) וא"כ הוי לגבי הבועל חזרה לחובה ממחר להיום, אלא דאין זו חזרה מפטור לחיוב, אלא מחיוב לחיוב, ונ"מ רק לאקדומי ממחר להאידנא, אי כגון דא חזרה לחובה מקרי (משום חיי שעה דבועל) וממילא דאין מחזירין, (דהא ודאי הך מילתא דרבנן דר' שמעון לחלק בבת כהן בין ארוסה לנשואה היא מן הדברים שאין הצדוקים מודין בהם, דהא לפי פשטות הכתובים בין ארוסה בין נשואה "באש תשרף") או דילמא לא מקרי חזרה לחובה אלא מפטור לחיוב אבל מחיוב לחיוב, לחיי שעה לא חיישינן בזה

זה הוא לענ"ד יסוד הספק בהך אבעי' דרחב מר"י, ופשיט לי' ר"י לחומרא "אדמוקדך יקוד זיל קוץ קרך וצלי", כלומר בכהא"ג מחזירין לחובה, ואין ממתינין לו עד למחר, רק דנין אותו תיכף ("אדמוקדך יקוד" היינו בלי שום שהי') יחד עם הנואפת (כדין מיתה אחת ועבירה אחת). עפי"ז מליצת הלשון "אדמוקדך יקוד" מדויקת מאד, דעיקר הפשוטות היא שאין