המדרש והמעשה במדבר פט

פ"כ מה' עדות ה' י', וז"ל שם שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן, ונגמר דין ראובן לחנק, ודין הנואפת לשרפה, ואח"כ נמצאו זוממין, הרי אלו נחנקין כו' עכ"ל. הרי שדייק הרמב"ם וכתב דרק "שכשנגמר דין ראובן ליחנק", אז העדים זוממין נדונין כמותו, ודלא כשיטת ר"י שבתוס' דבכל גוני העדים בחנק ולא בשרפה. אלא דא"כ תקשי להרמב"ם לישנא דש"ס בסנהדרין מ"ו שם, שמהם נסתייע הר"י, (דלמה הוצרך להך ציורא דב"כ וזוממי זוממי'?)

שוב ראיתי דלא זו דלא קשיא על הרמב"ם מהך דסנהדרין, אלא דראי' נמי יש להביא משם לשיטתו

דלכ"ק אדרב חסדא התם, דלא חתם במה שפתח, דהא שתים זו שמענו מדברי ר"ח, דבמיתה אחת ושתי עבירות אין דנין שנים ביום אחד, וכן בעבירה אחת ושתי מיתות נמי אין דנין, ובדמיון לזה דמייתי ר"ח "כגון ב"כ ובועלה, ב"כ וזוממי זוממי'" לא שמעינן אלא חדא, היינו שתי מיתות ועבירה אחת, ואכתי שתי עבירות ומיתה אחת לא ידעינן מנה? אבל באמת ז"א, דאה"נ, דמהך דר"ח תרתי שמעינן מנה, דהא ב"כ וזוממי זוממ', לאו חדא עבירה היא אדא שתים, דאיהי נהרגת משום עבירה דג"ע, והזוממין נהרגין משום לאי דלא תענה, וא"כ בדיוק גדול נקט ר"ח בדמיונו "כגון ב"כ ובועלה או בב"כ וזוממי זוממי'", בב"כ ובועלה הוי עבירה אחת ושתי מיתות, ובב"כ וזוממי זוממי' הויין שתי עבירות ומיתה אחת, נמצא דכי היכי דפתח ר"ח בתרתי כך סיים בתרתי

ואמנם מזה גופי' מוכח דבת כהן וזוממי זוממי' היכי דאין בועלה בר חיובא במיתה אחת נינהו, דאי ס"ד דבשתי מיתות נמי, א"כ שתי עבירות ושתי מיתות, אטו צריכא למימר דאין דנין, והא משנה מפורשת היא כאן, ואין צורך להביא לא מן התוספתא ולא מדברי ר"ח עלה, ואי תקשי מיתה אחת בב"כ וזוממים היכי משכחת לה, הא מקרא מלא אה"כ לאחיו ולא לאחותו? לאו קושיא היא דא, דהא ודאי דהך אוקימתא דר"ת או או קתני, או בב"כ ובועלה, או בב"כ וזוממי זוממי', והיינו כשאין שם חיוב לבועלה, ובאופן זה במקום שאין חיוב "לאחיו" אז נדון הזומם באמת בדינו של "אחותו", היינו במיתה אחת עם הב"כ, אלא דאעפי"כ אין דנין גם באופן זה ביום אחד, משום דב"כ וזוממי' שתי עבירות הויין

הוא הדבר אשר דברנו, דמאותו מקום עצמו שנסתייעו התוס' לשיטתם, יצא לו לרמב"ם ז"ל ההיפך מזה, היינו שהתוס' סברו דהך כגון דרב חסדא לא אתי אלא למישכח תרי מיתות לחוד, וא"כ הוי קשיא להו הא סגי "בב"כ ובועלה" לבד. אלא דעכצ"ל דהוצרך ר"ח לציור "דבב"כ וזוממי זוממי''' היכי דאין הבועל ב"ח, ואיכא תרי מיתות משום זוממי'. (ולדבריהם אאידך דינא, דמיתה אחת ושתי עבירות, לא קאי רב חסדא באוקימתא דידי' כלל). ולרמב"ם ז"ל מסתבר טפי, דר' חסדא אכולה מילתא קאי, היינו דמשכחת עבירה אחת ושתי מיתות, בב"כ ובועלה, ומשכחת מיתה אחת ושתי עבירות, בב"כ וזוממי זוממי' (וכגון שאין הבעל ב"ח, ודלא כתוס'), וממילא מוכח דבכהא"ג היא וזוממי זוממי' במיתה אחת נינהו

והנה נסתפקנו למעלה בהא שאמרו אין דנין ב' ביום אחר אם הכונה הוא על הגמ"ד, או על ההריגה ממש. ומפשטא דלישנא דחכמים שהשיבו לר"א שב"ש שמונים נשים "תלה" (ולא פ' נשים "דן") משמע דעיקר הקפידא היא על ההריגה עצמה, וכבר אמרנו דמדברי רש"י ז"ל לא משמע כן

ועתה נחזה אנן. ותחילה אומר דמדברי ר"ח גופי' דפשיטא לי' דב"כ וזוממי זוממי' אין דנין כאחד יש לפשוט הספק, דהא ב"כ זו ע"כ שכבר נגמר דינה מקודם (דהא אין הע"ז נהרגין עד שיגמור הדין) מדאמרת דזוממי זוממי' נהרגין, אלא משהוזמו עדיה פטרוה, ומשבאו זוממי זוממין הדרינן לדינא הראשון, מבלי שום צורך לגמ"ד חדש עבורה (ודמי ממש לבאו עדים והעידו, פב"פ נגמר דינו בבי"ד פלוני), ומדאעפי"כ אמרינן דאף בכהא"ג אין דנין שנים, ש"מ דהקפידא היא על עצם ההריגה אפי' היכי דלא שייך טעמא דרש"י