המדרש והמעשה במדבר פח

אמתניתן דכריתות קאי, ושם [בכריתות ג', ב'] אמר, ור"י מ"ט לא כריש לקיש, קאסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא, ורבנן פליגי. וערמב"ם [פ"א מה' שגגות] דמנה אוב וידעוני בשתי חטאות, וכבר תמהו עליו האחרונים שהוא כר"ל, נגד ר' יוחנן

איך שיהי' נלענ"ד דרבנן דר"א, שנהתייעו דשמעון ב"ש לצורך שעה הוא דעביד מזה שתלה השמנים נשים ביום אחד, עכצ"ל דלא כתנא דריש כריתות ס"ל, אלא כרבנן דר"ע, דאוב וידעוני חלוקין הם, מדחילקן הכתוב גבי מיתה, וממילא כשתי עבירות נינהו, ואם לא לצורך שעה לא הי' יכול לדונן ביום אחד

אבל ר' אליעזר לא חש לההיא פירכא כלל, דכר"ע ס"ל בהא, וכשיטתי' דר' יוחנן, דחלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה, ולדידי' אוב וידעוני עבירה אחת נינהו, ושפיר עביד שמעון ב"ש שדן כלן ביום אחד, אפילו בלא צורך שעה, וממילא דאין ראי' מזה דלצורך שעה הוא דעביד, ושפיר נסתייע ר"א מעובדא דא דכל הנסקלין נתלין (ול"ד עוע"ז ומגדף) ודגם אשה נתלית

ואחרי שהוכחנו דפלוגתא דר"א ורבנן [בסנהדרין מ"ה, ב'] כ"ו בפלוגתא דר"ע ורבנן בכריתות ג' תלי', ודקאי ר' יוחנן בשיטת ר' אליעזר, מדאמר חלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה, כבר. אתי שפיר מה שסתים רש"י ז"ל בכמה מקומות, בפירושו על הגמרא ובחומש, כר' אליעזר, דכל הנסקלין נתלין, ורש"י לשיטתי', דס"ל דבעובדא דשב"ש לא הי' שם אלא משו אוב וידעוני. ודו"ק

ובעצם הלכה זו מה שאין דנין שנים ביום אחד יש לחקור לענ"ד מה הוא עצם האיסור בזה, אם הפסק דין, או המיתה ממש, היינו אם הכונה שאין גומרין דינם של שנים ביום אחד, או שגוף מעשה ההריגה אין עושים לשני נדונים ביום אחד, (אם לא במיתה אחת ועבירה אחת). ואי תימא מאי נפ"מ, הא בלא"ה א"א שיהי' הגמ"ד ביום אחד וההריגה ביום אחר, דהא אין מענין את דינו, אי משום הא לא איריא, חדא מי לא משכחת שגמרו דינו היום ולא הספיקו להרגו עד למחר, ועוד דאפילו לכתחילה נמי יצוייר, וכגון שבאו עדים והעידו בפני בי"ד על שני חוטאים שונים שנגמר דינם בבתי דינים שונים, דתו אין כאן גמ"ד חדש, ודי בקבלת עדות בלבד [מכות ו'.] ויש לחקור, אי עיקר האיסור הוא בגמ"ד, והכא ליתא גמ"ד חדש, או דהמיתה מצד עצמה אסיר, ואפילו בלא גמ"ד, וכהא דאין עורפין שתי עגלות כאחת, ואין משקין שתי סוטות כאחת

והנה רש"י ז"ל כתב כאן, וכן לקמן מ"ו א', בטעמא דאין דנין שנים, משום דלא מצי לאהפוכי בזכותי' דכל חד וחד, וצריך לבקש ראיות וכו'. הרי להדיא דאין עיקר הקפידא אלא בגמר הדין, ואמנם להלן בדברינו יבואר דיש להוכיח ההיפך

דהנה התוס' במס' מכות נסתפקו לענין זוממי בת כהן, שדינם בחנק משום לאחיו ולא לאחותו, היכי דליכא דין מיתה בבועל כגון שאינו בר חיובא וכדומה, מה דינם, ופשיט ר"י ממ"ד בסנהדרין מ"ו, תרגמא ר' חסדא בב"כ ובועלה, או בב"כ וזוממי זוממי', והשתא למה זוממי זוממין, תי"ל דאיכא ב' מיתות משום הבועל שהוא בחנק אלא ש"מ דאיירי היכי דליכא דין מיתה בבועל עכ"ל התוס' שם:

והנה הרמב"ם ז"ל [פי"ד מה' סנהדרין] השמיט באמת להך אוקימתא שני' דרב חסדא, וכ' שם וז"ל, ולעולם אין דנין שנים ביום אחד, היו שניהם בעבירה אחת ובמיתה אחת, כגון נואף ונואפת, דנין שניהם ביום אחד, לפיכך אם הי' הנואף בועל בת כהן, הואיל והוא בחנק והיא בשרפה, אין הורגין שניהם ביום אחד. עכ"ל הרי דנקט הרמב"ם רק "ב"כ ובועלה", והשמיט להא דב"כ וזוממי זוממי', וע"כ משום דס"ל לרמב"ם דשפת יתר הוא, דהיכי דליכא דין מיתה בבועל, אז באמת גם הזוממין בשרפה, ודלא כר"י בעהתו"ס, ואי בדאיכא דין מיתה בבועל, אז תי"ל דהו"ל ב' מיתות משום ב"כ ובועלה, וכקושית הר"י שבתוס'

ומה שדייקנו כאן שיטת הרמב"ם מכללא, מצינו לו ביתר ביאור במק"א, והוא