המדרש והמעשה במדבר פו

הבי"ד גופו צדוקים היו. והיינו מה דאמר ר' יוסף "בי"ד של צדוקים היו"

ומעתה מדויק מאד מ"ש ר' יוסף להלן אדרחב"ט "דטעה בתרתי", דלרב יוסף לשיטתו שדייק מן המשנה דנחלקו הצדוקים בזה, בודאי דתו א"א לומר אף אדר"ח בר טובי', דמשום צורך שעה עשה, דאין מקום לצורך שעה בהוראה שאין הצדוקין מודין בה, וכדאמרן. ונתישבה קושיתנו, מ"מ לא דן ר' יוסף את רחב"ט לכ"ז שמפני צורך שעה עשה, ודברי מהרש"ל נשארים בצע"ג

עפ"י הצעה זו מה נעים לפרש ד' ראב"י בברייתא [בסנהדרין, מ"ו, שם.] בי"ד מכין ועונשין וכו' "ולא לעבור על דברי תורה" אלא כדי לעשות סייג לתורה וכבר אמרנו, דהך שלא לעבור עד"ת תמוה מאד, פשיטא, ואטו בבי"ד רשיעי עסקינן, שיעשו שלא מן הדין אם לא משום סייג לתורה, ודברי רש"י שם צ"ב.) דהכי קאמר ראב"י, דאפילו משום סייג (ולצורך שעה) לא ליעבדי רבנן תקנתא, אלא במקום דליכא למיחש לתקלה מצד אחר, כלומר רק במקום שהסייג הוא סייג באמת, מכל הצדדים, משא"כ בדבר שתלוי במחלקת צדוקים ופרושים שבודאי אין לך "לעבור ע"ד תורה" יותר מזו, אם יעשו אפילו לצורך שעה כדעת הצדוקין, ועי"ז מקום יניחו לצדוקים לרדות ואתי לידי מכשול במקום אחר ולעבור ע"ד תורה אף במקום שלא יהי' בו צורך שעה. ודו"ק בכ"ז, כי לענ"ד נכון הוא מאד

וכסבור הייתי לומר דגדולה מזו ס"ל לר' אליעזר במשנה דסנהדרין. היינו, דאף ר"א אפשר שעלתה על דעתו דמה דעביד שמעון בן שטח בהני נשי דאשקלון, י"ל דלצורך שעה עביד, אלא דס"ל לר"א, שאפילו במקום שאין בו מחלקת הצדוקין, אין הבי"ד רשאי לענוש לצורך שעה שלא מן הדין אלא בדבר המסור רק לבי"ד בלבד, כלומר דרק לבי"ד לחוד ידוע שהוא שלא מן הדין, ולעמא דבר אין ע"ז שום הכירא, וכגון הנך נשי דאשקלון, שהעניש שמעון ב"ש את כלן ביום אחד, אע"ג דבאמת היתה שם מיתה אחת ושתי עבירות (דאיכא באוב ואיכא בידעוני, ובכהא"ג מן הדין אין דנין שנים ביום אחד מ"מ אטו כו"ע ידעי הא, דילמא עבירה אחת היתה שם, ורק לבי"ד הי' ידוע, והא בי"ד ידעי נמי הא, דלצורך שעה עבדי. וכן בעובדא דאותו שרכב על הסוס בשבת, או במי שהטיח את אשתו תחת התאנה, שסקלום בי"ד שלא מן הדין לצורך שעה, דכ"ז רק לבי"ד הי' מסור, ולא לעמא דבר. כך י"ל דס"ל לר' אליעזר, ולדידי' מתפרש הך "דשלא לעבור ע"ד תורה" כפשוטו, כלומר דרק במידי שאן בה משום הוראה תמוה לעם, ולא אתו למיטעי בה, אז מכין ועונשין שלא מה"ד

ובזה הוי ניחא לי מה דמשמע במשנה דלא נסתייע ר"א מעובדא דשב"ש אלא לענין דאשה נתלית, ולא לענין דכל הנסקלין נתלין, דממה שתלה שב"ש לבעלות אוב וידעוני אין ראי' כ"כ, דאפשר לצורך שעה עשה, דאטו כו"ע ידעי במה חטאו, אפשר בעון ע"ז או מגדף, ורק לבי"ד הי' ידוע, ואינהו הוו ידעי ג"כ דצורך שעה הוי, אך ממה שתלה נשים בזה שפיר נסתייע ר"א, דזה ניכר לכל, אשה תלוי', ואי לאו דהוי דינא הכי, לא הוי שרי למיעבד אפי' משום צורך שפה, לשיטתו של ר' אליעזר

ואמנם רבנן לא ס"ל להו לחלק בזה, ולדידהו עונשין לצורך שעה שלא מה"ד, אפילו בדבר הניכר לכל (אם לא בדבר שנחלקו בו צדוקים ופרושים, וכדאמרן לעיל), וע"כ שפיר י"ל לרבנן, דבאמת משורת הדין אין האשה נתלית, ושב"ש גם בזה לצורך השעה הוא דעביד. ולשיטתם שפיר השיבו לר"א, דכי היכי שדן על שתי עבירות ביום אחד לצורך שעה, הכי נמי תלה נשים לצורך שעה, ותרוייהו שלא מן הדין

כך הייתי סבור לומר, אך באמת זה אינו דהא איתא להדיא [סנהדרין, מ"ג, א'] והכרוז יוצא לפניו, פב"פ יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ולאו דוקא בנסקלין, דה"ה בכל מיתות בי"ד היו מכריזין כן (ומה דאיתא בברייתא דלהלן, [פ"ט, א'.] ארבעה צריכין הכרזה כו', התם מילתא אחריתא היא, דהיו שולחין לכל