המדרש והמעשה במדבר פ

שאלמלי היתה צריכה להעשות בכ"ג דוקא, אז מצד איסור כלאים הוי שרי לעשותה אף "בבגדי זהב", אע"ג דאינהו כמעט כלם של כלאים נינהו, ולא רק האבנט בלבד

כסברו התלמידים דאיהו זהב ממש קאמר, וע"כ חזרו ושאלו, הלא למדתנו רבנו דאינה נעשית אלא בבגדי לבן (כלומר והא הוי פשיטא לן, ולא נסתפקנו אלא "באיזה" בגדי לבן), וע"ז חזר והשיבם ממין השאלה, ואמר "ומה מה שראו עיני ושרתו ידי כך כלומר אתם ידעתם שאינני כהן (וכד' התוס' במנחות שם) ואעפי"כ לא לבד שראו עיני אלא שגם "שרתו ידי" במעשי פרה, כלומר ששחטתי אותה (דהא בזר, לבר משחיטה, בודאי א"א.), וע"כ מטעמא דשחיטה לאו עבודה היא, ומזה גופא מוכח דעכ"פ אינך מעשי פרה כלם עבודות גמורות נינהו, ול"א מידי דהוי אמראות נגעים, ומשום דחטאת קרי' רחמנא **(שמר הרמב"ם ז"ל פיו ולשונו ושם במקומו, בה' פ"א, לא פירש להדיא דין שחיטת פרה כלל, וסתם הדברים, ורק שלא במקומו, בה' פסוהמ"ק, פירש מה שסתם כאן, ובהיפך ממה שנראה מסתימת לשונו כאן והוא פלא

אולם אחרי שימת עין בגוף לשונו ז"ל בה' פסוהמ"ק, נלענ"ד דיש לישב הכל, דז"ל שם, פ"א ה"א וה"ב, כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה כו', חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה כו', ואם עבר ושחט, הזבח כשר, וכן פר של כ"ג, אעפ"י שנאמ' בו ושחט אהרן, אם שחטו זר כשר, אף פרה אדומה ששחט הזר כשרה, שאין לך שחיטה פסולה בזר. עכ"ל. הנה מאריכות לשונו משמע להדיא דלא הכשיר הרמב"ם, לא בפרו ולא בפרה, אלא דיעבד, ולא לכתחילה, וצ"ע מהיכן יצא להרמב"ם דבר זה, ובשלמא לענין פרו של אהרן, י"ל דהתם לאו משום דבעי כהן, דשחיטה בזר כשרה, אלא משום דבעינן בעלים, ומשום ה"ט אה"נ דאף בכהן אחר אין שוחטין לכתחילה, אבל בפרה אדומה תקשי ממנ"פ, אי כרב אף בדיעבד נמי פסולה, ואי כשמואל אף לכתחילה נמי כשרה בזר

ואמנם נחזה אנן, רב פסיל שחיטת זר בפרה משום דאלעזר וחקה כתיב, ושמואל פסיל בפרו, משום דאהרן וחקה כתיב, ופריך הש"ס לרב, מאי שנא פרה כו', הא פרו נמי הא כתיב אהרן וחקה, ומשני שחיטה לאו עבודה היא, פירש"י "ולא קיימא חקה אשחיטה הנה דייק רש"י ז"ל בלשונו, ולא אמר דלא קיימא אהרן אשחיטה, משום דבאמת אהרן לענין פרו ודאי דאשחיטה נמי קאי, דבעינן בעלים וכדאמרן, אלא דלא קיימא חקה אשחיטה", היינו דבדיעבד אינו מעכב, ולהלן פריך, ולשמואל דאמר פרו פסולה, מאי שנא פרו כו' הא פרה נמי כתיב אלעזר וחקה כו', ומשני שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. וברור הוא, דלרב לא מסתבר לי' כשמואל למוקים להא דלאלעזר ושחט אותה, היינו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה, אלא בפשיטות דהאי ושחט אאלעזר קאי

והנה הרמב"ם ז"ל פסק לענין פרו של כ"ג כרב, דכשר בזר, דהילכתא כותי' באיסורא (היינו דלא קאי חקה אשחיטה, אעפ"י דאהרן ע"כ אשחיטה נמי קאי, וכמו שדייקנו לעיל מד' רש"י ז"ל) ולענין פרה לא פ' כרב, משום דר"י פליג עלי', וס"ל דל"מ שחיטה שפסולה בזר", ואמנם מדברי ר' יוחנן הא לא שמענו להכשיר זר בפרה לכתחילה, דהא ל"א ר"י אלא לא מצינו שחיטה בזר פסולה", ואפשר דכי היכי דס"ל לר"י כרב לענין פרו של כ"ג, דקיימא אהרן אשחיטה, אלא דלא קיימא חקה אשחיטה, (היינו דלכתחילה בעי אהרן מדבעי בעלים אלא דבדיעבד אינו מעכב, וכמו שהוכחנו לעיל) ה"נ ס"ל בהא כמותו, דאלעזר נמי אשחיטה קאי (ולא כשמואל דיהא אלעזר רואה) ולא פליג עליו אלא בהא, דלרב חקה דפרה נמי אשחיטה קאי ובדיעבד נמי פסולה בזר, ולר"י כי היכי דחקה דפרו לא קאי אשחיטה, ה"נ חקה דפרה, וממילא עכ"פ בדיעבד כשרה:)**