המדרש והמעשה במדבר עה

מדי איירינן בהך פרשתא לא אמנע מלהציג הערה קצרה בהלכות בכור אדם, והוא ממה שראיתי להגאון בעל מנ"ח (מ' שצ"ב) שנסתפק בקטן שלא פדהו האב, אלא שהוא בקטנותו פדה א"ע, אי חייב לחזור ולהפדות כשיגדל, וכהא דאכל מצה בשעת שטותו, מדעשה המצוה בשעת הפטור. יעויי"ש ולענ"ד אין כאן ספק, דהא גמרא מפורשת היא [בכורות, מ"ט] איתמר הפודה את בנו תוך ל' יום ר"א בנו פדוי כו', והתם נמי אכתי זמן פטור הוא, ועכצ"ל דלא דמי להא דמצה, מדעכ"פ נתפרע חובו של כהן, ואע"ג דאיתא התם דכו"ע מעכשיו אין בנו פדוי, הא כתב רש"י ז"ל בטעמו מדהו"ל מתנה בעלמא, עיי"ש, וזה ל"ש בקטן עצמו דאפי' בהגיע לעונת הפעוטות אין מתנתו מתנה אלא מדרבנן [עתו"מ סי' רל"ה], וא"כ י"ל דבכהא"ג אף שמואל יודה דמעות פקדון (אע"ג דס"ל גבי מקדש אחותו [בקדושין מ"ו] מעות מתנה), וע"כ בין לרב ובין לשמואל יהני עכ"פ על לאחר שיגדיל אף אם נתעכלו המעות. ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אדרב אלא לענין אב הפודה בתוך ל' וכדאמר טעמא משום דעכשיו אינו בר פדיי' כלל (משא"כ במקדש אשה לאחר [ל] דבידו לקדשה עכשיו) וא"כ בנידון דספקו של המנ"ח הא גם עכשיו בר פדיי' הוא ע"י אביו עכ"פ. ודו"ק בכ"ז: מסודר בדפוסו של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב.