המדרש והמעשה במדבר עד

רק לענין חיובי חטאות נאמר, ומנא לן דאיסורא נמי ליכא בשנים מה"ת

ונלענ"ד לומר עפ"י מחלקותם הידועה של ריב"ב ורבנן [סנהדרין ע"ח] לענין הכוהו עשרה בנ"א בעשר מקלות בזא"ז, דריב"ב מחייב ורבנן פטרי, משום דאיש כי יכה "כל" נפש א"ר, עד דאיכא כלה נפש (ולריב"ב אפי' כל דהוא נפש במשמע). ולפי"ז י"ל דלרבנן דריב"ב (דהילכתא כותייהו) אף קרא דשבת דכתיב בי' לא תעשה כל מלאכה מילתא אחריתא קמ"ל נמי, דעד דליעבד איהו לכולה מלאכה, ושנים שעשו פטורין, ובודאי דלבתר דידעינן דאף בשבת דחמיר, שנים שעשו פטורין, ק"ו ביו"ט דקיל, איברא דקרא דאיסור מלאכה דגבי יו"ט (שהוא בפ' בא) קדים לאיסור מלאכה דשבת שבפ' יתרו, ומדאכתי פטורא דשנים גבי שבת לא ידענו, ע"כ שפיר הוצרך הכתוב להשמיענו כאן אף גבי יו"ט, דאין איסור תורה אלא בעושה את כלה, ומשו"ה אמר "כל" מלאכה לא יעשה, וכדי שלא נילף מהך כל לרבויי איסור אף באו"נ, הוזקק לפרש להדיא, דאך אשר יעשה לכל נפש הוא יעשה לכם. וניחא שפיר מה שדקדקנו לא ליכתוב לא ה' ולא ויו ולמה הוצרך לרבוי ולמיעוט בקרא דפ' בא

זכינו לדין דכל היכי דכתיב כל מלאכה, כלה מלאכה במשמע, ולמעוטי שנים שעשוה, ומעתה יתישבו ד' הרמב"ן שהבאנו למעלה, דאי הוי כתב קרא בפ' ויקהל שכל העושה בו מלאכה יומת, וסמיך לי' מלאכת המשכן ללמדנו שאינה דותה שבת, הו"א דבסמיכות זו בא ללמדנו שגם לענין זה דמלאכת המשכן אפשר ג"כ עכ"פ לעשותה ע"י שנים, והא באמת לפי"מ דאמרן אין הדבר כן, דהא אמרינן דבמלאכת מצוה, דלא סגי דלא לעשותה. אם יעשו שנים כדי להנצל מאיסור שבת לא תועיל תחבולה זו כלל, מדהוי כזא"י וכזא"י, וכמו שהארכנו בזה למעלה, ט"כ נזהר הכתוב וסתם "העושה בו מלאכה", ("כל" מלאכה לא כתיב כאן) דלענין מלאכת מצוה (כגון מלאכת המשכן דאיירי בי') מה דאסור ע"י יחיד לא יועיל להתיר אף בשנים שיעשוה, ומדאי אפשר הי' למיכתב כאן "כל" מלאכה כבשאר דוכתי דשבת, ע"כ בהכרח סיים כאן הכתוב "לא תבערו אש", ללמדך דעכ"פ אף אוכל נפש אסור, ונתישבו שפיר ד' הרמב"ן החמורים שטען עליהם החת"ס ז"ל, כמובא בדברינו לעיל

הנה הארכנו קצת בענין שנים שעשוהו גבי איסור שבת, שבו תירץ הגאון בעל אוה"ח ז"ל בסדר היום שלפנינו לשיטתו של הרמב"ם ז"ל התמיהה בלי המסייע במלאכת חברו. ומטיבותי' של הגאון ז"ל בארתי מה שנלענ"ד דאין להשות הענינים כלל, דהא אי נימא דעיקר קפידא דרחמנא בזה היא שלא יניח הלוי מלאכת עצמו, אז ודאי אין שום נ"מ בין עושה מלאכת חברו כלה או מקצתה, ואפילו כשהוא אינו יכול וחברו יכול, סו"ס הא הניח מלאכת עצמו, וזוהי שהתורה אסרתו, ואי נימא דעיקר הטעם שלא יעסוק במלאכת חברו אז נצטרך להסברתו של הרא"ה ז"ל בס' החינוך היינו שלא תהי' שמירת המקדש כקדירא דבי שותפי, שיסמוך א' על חברו, ולפי"ז הלא יתהפך המושג מן הקצה אל הקצה, היינו שיהי' בדין לאסור מה"ת דוקא במסייע דזה יכול וזה יכול, ואע"ג דבכה"ג בשבת פטור) לפי שרק באופן זה יש לחוש שיסמוך אחד על חברו ובין דין לדין תתבטל שמירת המקדש, כמובן, משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול הא כך הוא תכסיס של מלאכה זו (מדאי אפשר ליחיד לעשותה) שיעשוה שנים או רבים, ולפי טעם הרא"ה ז"ל למה יאסר בכהא"ג מסייע, ואפילו בשל חברו, הא סו"ס חשש "קדירא דבי שותפי" אין כאן עוד, מדעצם מלאכה זו מחייב השתתפות הרבים בהכרח

ויסתעף איפוא מזה לאסור מה"ת בשמירת המקדש מסייע ממלאכת חברו כשזה יכול וזה יכול (אע"ג דלענין שבת דוקא מסייע ממין זה אין בו ממש מה"ת) ולהיפך להתיר בשמירת המקדש מסייע דזה אינו יכול וזה אינו יכול (אע"ג דלענין שבת דוקא מסייע כזה הוי כעובד ממש, ואפילו לר' שמעון דפוטר, לאו מסברא פוטר אלא מרבויי דקראי כמבואר בשבת צ"ג שם) וכל זה הוא להיפך מהנחתו של הגה"ק בעל אוה"ח ז"ל אחרי נשיקת עפרות זהב לו. ודו"ק בכ"ז: