המדרש והמעשה במדבר עג

חלול ע"י אחד, משיחללו גם שניהם, מדסו"ס מידי חלול שבת לא יצאו גם שניהם

ולפי"ז ניחא מה ששאלנו למעלה מהא דעבודת יוהכ"פ, דאעפ"י שכ' הריטב"א בדעת הרמב"ם דמדין תורה אין חובה בכ"ג אלא בעבודות היום ממש, מ"מ בפועל אף כל שאר העבודות לא נעשו אלא בכ"ג לבדו, וכמו"ש הרמב"ם שם, דמדכולן עשייתן חובה ביוהכ"פ, אלמלי הי' הדין נותן שיסייעו אחיו הכהנים היכי דאפשר, כי היכי דלהוי כשנים שעשוהו, אז שוב לא הוי מהני מידי, דהו"ל כזא"י וזא"י. וניחא נמי מה שנסתייע הר"ן, דמילה בשבת הותרה לגמרי, מדלא מצינו שיחויב למול בשמאלו או ע"י שנוי, ולא אמר הר"ן בפשיטות מדלא מצינו שימול ע"י שנים בבת אחת, ולא קשיא נמי ק' האחרונים אהא דילפינן דאין רציחה דוחה שבת במושבות דסנהדרין, והא בלא"ה יד העדים בעינן לכתחילה, והו"ל כשנים שעשוה, דלפי דברינו היא הנותנת, דאי נימא שחובה להרוג הנדון גם בשבת, אלא שתהי' ע"י שנים ולא ע"י יחיד. או נקבע חובה במילה בשבת שימולו דוקא ב' מוהלים, אז הא גופה משוי לי' כזא"י וזא"י, והדר הו"ל חלול שבת לכאו"א מהם

ואמנם מכאן יהי' סתירה לכאורה לכל מה שהעלינו למעלה בישוב האי תנא דירושלמי, דמפיק היתר דחיית שבת במשתלח ואיסור שלוח שנים מחד קרא, (וקשה תרתי מחדא מנא לן, ואמרנו דבאמת דא חדא, דאחרי שמצד המציאות שילוח ע"י שנים אפשר תמיד, ואם איתא דשרי להרכיבו ע"י שנים, א"כ למה ידחה שבת, ישלחו שנים, וירכיבוהו לכשיחלה ע"י שנים, ואין כאן חלול) והשתא לפי"מ שחדשנו עכשיו דבמלאכה שעשייתה חובה אין בזה מועיל מה שיעשו בשנים, דממנ"פ או דשרי ע"י יחיד אפילו לכתחילה, או דאיכא חלול אפי' בשנים שיעשוה, א"כ הדר תקשי, מנא לי' לתנא דירושלמי למילף תרתי מחד קרא דעתי

אך באמת גם זה יש לישב, דהנה על יסוד הנחתנו יש לשאול, הא מאן שמעית לי' דטומאה (וה"ה שבת לאביי) דחוי' אצל עבודה ר' שמעון היא, והא ר"ש הוא דאית לי' [שבת, נ"נ] דאפילו זא"י וזא"י ממש נמי פטורים בשנים שעשוה, וא"כ סו"ס תקשי לדידי', ליעבד (היכי דאפשר) לכלהו עבודות דמקדש בשבת ע"י שנים, מאי אמרית דהו"ל כזא"י וזא"י, הא לר' שמעון אף בכהא"ג ליכא חלול מה"ת. ובפרט לפימ"ש הגאון שג"א בתשובה סי' ל"ח, דאף לדידן, ואפילו במצות מילה דהותרה ממש, מ"מ היכי דאפשר להדר ולמעוטי בחלול מהדרינן, ולמה לא אשתמיט בשום מקום לומר דלכתחילה יהדרו ליעבד גם כל עבודה ועבודה בשבת דוקא ע"י שנים בב"א

אך באמת זה לק"מ, דאפילו אי גם נסבור כר' שמעון בהא, דלענין טומאה ושבת תרוייהו אינן אלא דחויות, מ"מ בהך דזא"י וזא"י ודאי דלא קיי"ל כר' שמעון, אלא כרבנן, דזא"י וזא"י שניהם חייבים, ואחרי שהעלינו דגם זה דאינו יכול מצד הדין ג"כ אינו יכול מקרי, א"כ אנן לדידן ניחא דעושין ע"י יחיד, אפילו היכי דאפשר בשנים, מדלא יועיל זה למעוטי חלול, אלא לאפושי חלול

אבל ברייתא דירושלמי יומא שם אפשר דבתרוייהו כר' שמעון ס"ל, דטומאה (וגם שבת) דחוי', ודשנים שעשו אפי' בזא"י וזא"י נמי פטורין, ומשו"ה שפיר הוכיח תרתי מקרא דעתי, (עתי אפילו בשבת ושלא ישלחו שנים) דהא בהא תליא וכדאמרן, ולר"ש עצמו ואליבא דאביי אולי אה"נ דהיכי דאפשר מהדרינן אשנים דוקא

והנה ממכילתא פ' ויקהל דמייתי רמב"ן מוכח דזו שאמרה תורה אצל שבת לא תעשה כל' מלאכה, אתי למעוטי אפילו מלאכת אוכל נפש (ומשו"ה ביו"ט לא נאמר. אלא לא תעשה מלאכה", דהא או"נ מותר בה,) ובפ' בא, שאמר וביום הראשון מקרא קדש, כל מלאכה לא יעשה בהם, שם בפירוש הוסיף אך אשר יאכל לכל נפש' [ע' רמב"ן, פ' אמור]. וכבר כתבנו לעיל דלכ"ק, לא ליכתוב גם בפ' בא כל מלאכה, ולא ליצרך למעוטי או"נ, ועכצ"ל דבאמת גם רמז אחר יש במקרא זה, והוא, דהנה כמבואר למעלה ילפינן לפטורא דשנים שעשוה מהא דבעשותה יחיד ולא שנים, ואמנם קרא דעשותה