המדרש והמעשה במדבר עא

בשבת, א"כ ממילא שמעית מנה דאין משלחין שנים

ואמנם מזה גופי' מוכח דקרא ע"כ לא להתיר איסר תחומין אתי, אלא להתיר איסור הוצאה. דאי ס"ד משום ותחומין, אכתי א"א למילף תרוייהו מחד קרא, דבשלמא לענין איסור הוצאה שפיר טובים השנים מן האחד, דאם ירכיבוהו לשעיר ע"י שנים הו"ל כשנים שעשוהו, משא"כ לענין תחומין, הא איסור שבת לא די שלא יתמעט עי"ז, אלא שיתרבה באם יצאו שניהם, וא"כ אכתי תקשי, מנא לן למידרש תרוייהו (דחיית שבת ופסול שנים בשלוחו) מחד קרא, דילמא קרא לשבת לחוד הוא דאתי, היינו למשרי לצאת עמו חוץ לי"ב מיל, ואיברא דבלא"ה אין משלחים שנים, כדי שלא יעבור השני על איסור תחומין שלא לצורך אך שיהי' זה פסול מיוחד גבי שלוח, מנא לן

? מדבר זה הוכיח רב ששת לשיטתו (דס"ל טומאה דחוי' וגם שבת דחוי' אצל עבודה) דקרא דעתי להיתר הוצאה הוא דאתי לולא להיתר תחומין, וס"ל כר"י או כר' יוסי ביומא שם, דרק עשרה מיל הי' מירושלים ועד צוק. וכל זה דלא כפירושנו הראשון שפרשנו למעלה ד' הירושלמי.) ומדבאיסור הוצאה אלמלי הי' אפשר ע"י שנים שיעשוה לא יבא לידי איסור דאורייתא כלל ומדאעפי"כ אתי קרא להתירו, הא ממילא ש"מ דאין משלחין שנים, ודהוי פסול בשלוח. ותרתי מחדא ילפינן: **(ואין להקשות אכתי מנא לן למוקים עתי לדחיית שבת ולמישמע מני' ממילא איסור דשלוח שנים נימא להיפך דלשילוח שנים לחוד הוא דאתי, ולמדתי שבת מנא לן. די"ל דס"ל לרב ששת אליבא דתנא דברייתא דטפי מסתבר לאוקמי' קרא דעתי לענין שבת כמשמעות הלשון ועוד דהוי דומי' דפנימי, דהא גם הפנימי דוחה שבת וטומאה. וז"פ

)** ועלה קאי רפרם ואמר, זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, ובודאי שעל דברי רב ששת לשיטתי', דטומאה (ולדברינו גם שבת) דחוי' ולא הותרה, וממילא דמסתבר לאוקמי' קרא דעתי, לא אתתומין (דא"כ פסול דשילוח שנים מנא לן, וכדאמרן) רק אאיסור הוצאה, ובשחלה, ע"ז שפיר נסתייע רפרם, ואין לדחות כלל דילמא שאני יוהכ"פ דהכשרו בכך דהא חלה אינו אלא מקרה רחוק, ואפילו איוהכ"פ גופי' יש להסתפק אי שרי להרכיבו (וכששאלו באמת תלמידיו את ר' אליעזר ביומא ס"ו שם וכמי שהשיבום ר"א, יכיל הוא להרכיב אני ואתם), ועכ"פ תו ל"ש בזה לומר הכשרו בכך

וכל זה ניחא בסוגיא דיומא, דקאי התם רפרם על דברי רב ששת, די"ל דס"ל דשבת כטומאה, כדאביי ותרוייהו דחוי' ולא היתרה, משא"כ בכריתות דמייתי סתמא דש"ס ד' רפרם אברייתא ולא אדרב ששת, והתם אליבא דהילכתא אזלה, כרבא, דאפילו אי טומאה דחוי', שבת הותרה, ולדידי' בודאי מסתבר טפי למוקים הא דעתי דוקא לענין איסור תחומין, דהוו בי' תמיד, למ"ד שהי' יותר מי"ב מיל, דהא אפילו אי נוקמי' אאיסור הוצאה, אכתי לא יתישב לנו ג"כ איך נילף תרוייהו, שבת ושלוח שנים מחד קרא דעתי דהא למ"ד הותרה אפילו כשיהי' כשר בשנים, מ"מ מותר באחד אף לכתחילה, וכמו"ש הרמ"א ז"ל לענין שני מוהלים) ומשו"ה באמת לא מייתי הש"ס כריתות שם לד' רב ששת, דסתמא דגמרא לא ניחא לי' לאוקמי' ענין הוצאה ובשחלה, אלא אתחומין, ואי עלה קאי רפרם, בודאי שפיר דחי לי' הש"ס שאני יוהכ"פ דהכשרו בכך", דבמילתא דאית בי' תמיד (היינו אי נימא דמירושלים לצוק אית בי' יותר מי"ב מיל) ודאי דאין ללמוד שבת מיוהכ"פ, דהוי הכשרו בכך:

קצורו של דבר, לדידן דקיי"ל כרבא ביומא דשבת הותרה בכל גוני, הא דרפרם באמת בדותא היא, דלדידי' קרא מסתבר טפי למוקמי קרא דעתי אתחומין וכדאמרן ומשו"ה פיר מדחה לי', שאני יוהכ"פ דהכשרו בכך, ומטעם שבארנו, אך ביומא ס"ז דקאי לרב