המדרש והמעשה במדבר ע

דמ"ש הירושלמי "שלא ישלחנו ביד שנים" אין כונתו בשנים בב"א, ובשניהם מזומנים מירושלים ועד צוק (וכפי פי' הפ"מ) הדר קשיא כל מה שהקשינו למעלה, אלא ע"כ בשנים בזא"ז, היינו במשלח אחר משלח, ועל זה מבעי לי' להלן "עבר ושלחו ביד שנים מהו שיטמאו בגדים שניהם", **(ממילא מובן דלפי פירושנו צ"ל או דטומאת בגדים מתחלת משיצא מחוץ לחומת ירושלים, והיינו כר' יהודה [ביומא ס"ז]. או דאפילו לר"י ור"ש, מ"מ משהגיע לצוק אז נטמא גם הראשון, אעפ"י שהוא לא הגיע שמה אלא שלוחו ודו"ק:)** ולפי"ז שפיר פשיט "והמשלח ולא המשלח את המשלח והוי הפשיטות ממש מעין האבעי', דרק אותו העתי והמזומן הוא מקרי המשלח והוא בכלל טומאת בגדים, ולא שלוחו של המשלח משא"כ לפי פי' הפ"מ, הא מה דמבעי לי' לא פשיט לי', ומה דפשיט לי' הא לא אבעי' לי' כלל, וכדאמרן (דהא הפ"מ מפרש הך דלא ישלח שנים, היינו שנים בבת אחת, וא"כ אין כאן לפי פירושו משלח את המשלח", דהא שניהם שלוחים מתחילתם.)

כך הי' נ"ל לפרש ד' הירושלמי דלא כהגאון פ"מ ז"ל, ברם שוב ראיתי דאפשר לפרשו גם באופן אחר ויתישב ג"כ כל מה שהקשינו בו למעלה, ונרויח עוד ישוב תמיהה גדולה ידועה שתמה הגאון שג"א ז"ל בתשובה המובא למעלה

דהנה אהך ברייתא דעתי אפילו בשבת, ואמימרא דרב ששת שם ביומא, א' רפרם זאת אומרת ערוב והוצאה לשבת, ואין ערוב והוצאה ליוהכ"פ, ובהכי סליק. ואולם בכריתות י"ד מייתי הש"ס ג"כ לברייתא זו, ושתיק מהא דרב ששת, ומייתי ד' רפרם אגופה דברייתא, ודחי להא דרפרם, ומסיק דהא דרפרם בדותא היא, דדילמא שאני יוהכ"פ, דהכשרו בכך יעויי"ש, ותמה השג"א ז"ל הרבה אסוגיות חלוקות הללו, ובפרט דביומא, דשם עיקר דהך מילתא קצר הש"ס ולא נחית כלל לדחות ד' רפרם, ובכריתות, דרק אגב גררא נסבה, שם האריך בד' רפרם, עד דדחי לי' בשתי ידים

ומטיבותי' דמר הגאון שג"א ז"ל שהאריך בישוב ק' זו אענה אף אני חלקי בהקדם ד' הירושלמי שהבאנו למעלה

הנה כבר האריך הגאון שם לתמוה, מ"מ לא אשכח רב ששת דחיית שבת אצל משתלח רק באיסור הוצאה ובשחלה, ושביק איסור תחומין, ולענ"ד י"ל דרב ששת אזיל כאן לשיטתו, דאפשר שגם איהו גריס לברייתא זו כמו שהיא שנוי' בירושלמי היינו דיליף מעתי גם שניהם דלא ישלח שנים ושדוחה שבת, והוי קשיא לי' לרב ששת, הא חד עתי כתיב בקרא, ומנא לן למילף מיני' תרתי, ואמנם ידוע מ"ש הרמ"א ז"ל בתשובה לענין ב' מוהלין בשבת, דגם לכתחילה כדאי הי' להדר בשני מוהלים דוקא, כדי שיהי' כשנים שעשוה, אלא דמדינא אידי ואידי שרי'. יעויי"ש, והנה זה ודאי אמת למאי דסבירא לן לדידן, דשבת הותרה אצל מילה ואצל עבודה, אבל הא רב ששת לשיטתי' איהו ס"ל ביומא ז' דטומאה דחוי', ואע"ג דאמר רבא התם טומאה דחוי', שבת הותרה, אבל מוכת התם דאביי לא ס"ל הכי (גבי תמיד תחילתו דוחה, סופו אינו דוחה) דמקשה אביי, מאי שנא שבת דכתיב במועדו, הא טומאה נמי כתיב במועדו, יעייי"ש. וי"ל דר' ששת נמי לא מחלק, וכשם דטומאה דחוי' לדידי', ה"ה שבת נמי, ואה"נ דלדידי' כל היכי דאפשר ע"י שני כהנים בעבודה באופן דליהוי כשנים שעשוה, אז עושין באמת ע"י שנים ולא ע"י אחד. ובזה ניחא לי' שפיר לרב ששת הא דילפינן תרתי מחד קרא דעתי, דדחי שבת ודאין משלחין שנים, דבאמת שתים שהן אחת הנה, דאי ס"ד דאפשר היכי דחלה להרכיבו על כתפן של שנים, ותעשה מלאכת ההוצאה ע"י שניהם, אז בודאי שיהי' הדין נותן לרב ששת דס"ל טומאה ושבת תרוייהו דחויות הן אצל עבודה, וכדאמרן) שישלחוהו דוקא ע"י שנים, ותו לא יצוייר כלל לדחיית שבת במשתלח במלאכה של תורה, ומדאעפי"כ אתי קרא לרבויי עתי אפילו