המדרש והמעשה במדבר סח

כתפו. א' רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ. ע"כ. ומכבר הוי קשיא לי למה לי' לרב ששת לצייר דחיי' דשבת אצל חלה, ולענין הרכבתו, תי"ל דדחייתו לצוק גופה יש בה משום נטילת נשמה, וכהא דסקילה אצל מיתת בי"ד, דדמי' לי' ממש, שהי' דוחפו משתי קומות, ויש בה משום מלאכה גמורה, דהא ממעטינן מושבות דסנהדרין מקרא דמושבותיכם כידוע

שוב ראיתי שהעיר על קו' זו הגאון שג"א ז"ל [בתשובה סי'] והוא ז"ל הביא ראי' מסוגיא דרובא חולין י"א, ובאמת לענ"ד אין משם ראי' כל כך, דאולי אין זה בגדר ודאי, אלא בגדר אפשר שימות ויעשה אברים אברים, ואעפי"כ שפיר הוכיח הש"ס, דהא עכ"פ אם ימות ויעשה אברים אברים לא יהי' אפשר בבדיקה ולענ"ד עדיפא מזו יש להוכיח מהא דא' רבא [יומא, ס"ד.] דחייתו לצוק זוהי שחיטתו דומיא דמליקה, ואי ס"ד שאין בזה מיתת ודאי, איך מדמהו למליקה, הא במליקה עכ"פ ודאי איכא נטילת נשמה

והנה עיקר דבר זה היא שאלת התלמידים לר' אליעזר [יומא שם, ס"ו,] לא מת המשתלח, מהו שירד אחריו וימיתנו, ור' אליעזר השיב כן יאבדו כל אויביך הרי שר' אליעזר הסיע לדבר אחר (וכמו"ש רש"י שם) וחכמים מסקו דעכ"פ צריך שירד אחריו וימיתנו. וכן הביא הרמב"ם ז"ל בה' עבודיוהכ"פ שם, אבל ראה זה פלא שהרא"ש ז"ל בס' עביוהכ"פ שלו השמיט דין זה דצריך שימיתנו, והוא תמוה

ונלענ"ד בטעם השמטתו, דלכאורה יש להבין צדדי הספק של ר"א וחכמים בזה, ובמאי פליגי, וכמדומני דזה תלוי בפלוגתא דתנאי שם [ס"ז, א']. מאימתי הוא מטמא בגדים, ר' יהודה אומר משעת יציאתו מחומת ירושלים, ר' יוסי אומר משהגיע לצוק, ר"ש אומר זורקו בבת ראש ומטמא בגדים, ומבואר דפליגי הך תנאי במה שאה"כ והמשלח אותו יכבס בגדיו דר"י ס"ל דאתחילת שלוחו קאי, והוא משיצא מחומת ירושלים ולר' יוסי אאמצע שלוחו והוא משהגיע לצוק, ולר' שמעון בגמר שלוחו משתעי קרא, **(וכעין זה בש"ס זבחים [ק"ד, ב'] לענין פרים הנשרפים, דלרבנן יצאו הראשונים חוץ לחומת: העזרה כו' אלו ואלו מטמאים בגדים, ר' שמעון אומר אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובו. וכפי הנראה ר' שמעון לשיטתו, דאין טומאת בגדים חלה אלא לאחר גמר שרפתן:)** והוא משזרקו בבת ראש

הרי דעכ"פ לר' שמעון משזרקו בבת ראש כבר נגמר שלוחו מכל וכל, ואי ס"ד דאכתי צריך המשלח לירד אחריו להמיתנו, א"כ אף בזריקה בבת ראש אכתי לא נגמר שלוחו, ולא יטמא בגדים עד שימות המשתלח. ומדמוכח לר' שמעון דאין צריך לירד אחריו ולהמיתו, ומדר' מאיר ור' יוסי לא מוכח להיפך, (דהא ע"כ לא פליגי אלא משום דאינהו בתר תחילת שלוחו או אמצע שלוחו אזלי) ע"כ שפיר סתם הרא"ש ז"ל והשמיט להך דינא דצריך לירד אחריו ולהמיתו

ולפי"ז מיושבת ק' השג"א, דאולי גם לרב ששת כר"ש ס"ל, דאין צריך לירד אחריו ולהמיתו, או עכ"פ מדי ספיקא לא נפקא לי', ואולי גם בהא ס"ל כר' שמעון, דדבר שאינו מתכוין מותר, ולא הוי פסיק רישא, וא"כ אפילו אי מת ע"י דחייתו אכתי אין כאן משום מלאכה גמורה (ולא דמי לסקילה דהתם לכו"ע אם לא מת בדחיפתו, העדים וכל ישראל רוגמים אותו עד שימות, כמבואר ברמב"ם פט"ו מה"ס) ומשו"ה טרח ר' ששת לאוקמי הא דעתי אפילו בשבת, לא לענין מלאכת נ"נ דשעיר, אלא לענין תלה דמרכיבו על כתפו

אך מהא דתחומין ודאי קשה, כמו שהקשה בשג"א שם, דלרי"ף דתחומין די"ב מיל הוי מה"ת לכו"ע, א"כ למה לי' לר' ששת למיהדר אצריכותא לענין חלה ובאיסור הוצאה תי"ל משום איסור תחומין

וגדולה מזו יש לי להוכיח מן הירושלמי דמוקי לה באמת לברייתא דעתי אאיסור תחומין ולא אאיסור הוצאה, דהנה בירושלמי