המדרש והמעשה במדבר סז

ובזה הי' אפשר לתרץ ד' הספרי (שהיא כנגד מסקנת ש"ס דילן בערכין י"א שם), דהנה ידוע דסתם ספרי ר' שמעון, ואפשר דר"ש לשיטתי', דדריש [בב"מ קט"ו.] טעמא דקרא אפילו היכי שאין הטעם מפורש, ומשו"ה ס"ל בספרי שם אסור ולענוש במסייע כעובד ממש. דהא אדרבא כל עיקר טעם איסור זה הוא כדי ליחד את העבודה למיוחד לה ושלא לחלקה בין הרבים ואם יבא ויסייע הלא תתחלק בין הרבים

וכבר ידוע שגם בשיטת הרמב"ם ז"ל כתבו נושאי כליו שגם הוא ז"ל כר"ש ס"ל, למידרש טעמא דקרא [ע' רמב"ם, פ"ג מה' מלוה ולוה], וניחא מה דפסק הרמב"ם גם בזה כר"ש, לחייב מסייע כעובד, ושביק למסקנת ש"ס דילן בערכין דמסיק להיפך, די"ל דסוגיא דערכין אליבא דר"י ור' יוסי אזלה, דלא דרשי טעמא דקרא, ולדידהו ודאי דנהי דשמעינן אזהרה ועונש לעובד, אך במסייע לא שמענו, משא"כ לר"ש

כל זה הי' אפשר לומר לפלפולא, אך באמת לולא ד' הרמב"ם ז"ל הי' נלענ"ד דאף מדברי הספרי עצמו אין ראי' כ"כ לחייב במסייע ד"ת, וקרוב לאמר שגם לספרי אין במסייע אלא משום גזרה דרבנן כמסקנת ש"ס דילן, ומאי דגריס בדברי ר"י בן גודגדא שכבר מתחייב אתה בנפשך, הלא כבר אמרו שכל העובר ע"ד חכמים ח"מ, ויש כהנה הרבה בש"ס [ע' ברכות, י"א, ארנב"י העושה כדברי ב"ש כו', אר"ט אני הטיתי וסכנתי בעצמי, א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה.] אף דבאמת לא רק ההטיי' בשעת ק"ש, אך גם כל עיקר ק"ש גופה אינה אלא דרבנן לרוב הפוסקים, וכהנה רבות בש"ס, ולפי"ז לא הי' רחוק לאמר דבאמת אף לספרי אין במסייע אלא איסור דרבנן, ואעפי"כ שפיר חש ר"י בן גודגדא לריב"ח "שלא יחוב בנפשו" כמו שחששו רבנן לר' טרפון בפ"ק דברכות שם, במה שהטה בשעת ק"ש כדברי ב"ש

ואמנם הא קמן דרמב"ם לא ס"ל הכי, וראיתי להגאון ז"ל בס' אור החיים שהאריך בענין זה וכתב דתרי גוני מסייע איכא, מסייע דזה אינו יכול וזה א"י, ובכהא"ג באמת חייב מיתה, ומסייע דזה יכול וזה יכול, דאינו אלא גזרה דרבנן: ובזה בקש הגאון ז"ל להשות דברי הספרי למסקנת הש"ס דילן יעויי"ש

והנה השוה אותה הגאון ז"ל להא דשבת [צ"ג, א'] בענין שנים שעשוה, וצ"ל לפי דבריו ז"ל שמבלעדי סיועו דריב"ח לא הי' יכול ריב"ג להגיף הדלתות, אעפ"י שלכך העמידוהו, והדוחק בזה מבואר, ועוד דלשיטת רש"י ז"ל בסוגיא דשבת שם, דטעם הפטור בשנים שעשוה, משים דלאו אורחי', א"כ מסתברא דרק בשבת יפטור, ומשום דמלאכת מחשבת בעינן, אך בלוי במלאכת חברו, אם חיוב המסייע הוא מה"ת, הלא בדין הוא שאף בזה יכול וזה יכול יתחייב. ומה דקאמר ר' חסדא בשבת צ"ג שם "מסייע אין בו ממש", היינו בזה יכול וזה אינו יכול, דאז ודאי דהך שאינו יכול אין בו ממש, מדאיהו לחוד לא מצי עביד, ובחברו בלאו דידי' הוי סגי, אך בשניהם יכולים אין לפטור, אלא אי מטעם דלאו אורחי' וכרש"י, וזה ל"ש אלא לענין שבת וכדאמרן, ואי מקרא דיחיד בעשותה, ומזה שמענו רק דמחטאת מיעטי' רחמנא, ועכ"פ ג"כ אין זה ענין אלא גבי מלאכת שבת, ולא בלוי במלאכת חברו, דהתם אם מסייע בכלל הי', תו אין סברא לחלק בין שניהם יכולים או שניהם אינם יכולים. איך שיהי' גם דברי הגאון ז"ל בס' אוה"ח עדיין צ"ע

והנה הרמב"ן ז"ל בפ' ויקהל, אקרא דכל העושה בו מלאכה יומת, כתב וז"ל: מדלא כתיב העושה בו כל מלאכה, וכמו"ש בעשרת הדברות, הוי אמינא דלא נאסר מלאכת אוכל נפש, ע"כ הוצרך לומר לא תבערו אש. עכ"ד הרמב"ן, ולכא' הא גופה קשיא, לכתוב באמת כל מלאכה, כמו"ש בפ' יתרו, ותו לא נבעי למעוטי או"נ, ולא ליצרך קרא דלא תבערו לרבות, ומצאתי שכבר דקדק בזה גם הג' חת"ס ז"ל בדרושיו

ובישוב דקדוק זה לפי דרכנו נקדים כאן גרגרים אחדים מענין לענין

איתא בש"ס יומא [ס"ה] עתי במזומן, עתי אפילו בשבת, עתי אפילו בטומאה. א"ר ששת למאי הילכתא, חלה מרכיבו על